חובת המדינה לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי אשר כוּון בעקרו כנגד ביטול הצוו לעיכוב יציאה מהארץ של האֵם וצו המינוי הזמני, ערעורם נדחה תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה.

עוד נקבע כי יש להיתחשב בשיקולי יעילות שיפוטית ולהביא בחשבון את אופי ההחלטה, חשיבותה והאם היא טומנה בחובה השלכות מהותיות על זכויות הצדדים להליך (ראו: רע"א 4036/14 ‏ מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקות 21-20 (29.12.2014) והאסמכתאות המובאות שם).

המבקשים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

...

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי אשר כוּון בעיקרו כנגד ביטול הצו לעיכוב יציאה מהארץ של האֵם וצו המינוי הזמני, ערעורם נדחה תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

אף לגופו של ענין מצאתי כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

אשר לבקשה לרשות ערעור הראשונה (בע"מ 480/20), לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות כי יש לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שמצאתי כי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

סוף דבר: שתי הבקשות לרשות ערעור נדחות.

בית המשפט המחוזי בנצרת עמ"י 48055-03-19 אדלר נ' מדינת ישראל בפני כב' השופט זיאד הווארי, סגן נשיא העוררים: צבי אדלר רחל אדלר המשיבה: מדינת ישראל החלטה

ביום 10/3/19 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר, בה עתרו להורות על הפחתת סכום ההפקדה העצמית ובטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.

על פי הפסיקה קיימת זכות לכל אדם לצאת מהארץ המעוגנת בחוק כבוד האדם וחרותו, אולם ברור כי זכות זו הנה יחסית בודאי לעניין מי שחשוד בבצוע עבירות פליליות חמורות ומתנהלת לגביו חקירה פלילית המצוייה בשלבים שונים, ודאי נכונים הדברים לעניין החובה להבטיח התייצבות העוררים להליכי חקירה והצורך למנוע שבוש הליכי חקירה או המלטות מן הדין.

...

סוף דבר, בית משפט קמא ערך, בחן ואיזן כראוי בין הפגיעה בזכויותיהם של העוררים לבין האינטרס הציבורי, בשים לב למטרת היציאה מהארץ.

לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא שמצדיק התערבות ערכאה זו. בהינתן כל האמור, הנני מורה על דחיית הערר.

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

הסעדים המבוקשים נגד נתבעת 3 התובעים צרפו כמשיבה בהמרצת הפתיחה שהפרה לכתב התביעה גם את נתבעת 3, מדינת ישראל, שהוגדרה "מסוי מקרקעין ירושלים". נגד נתבעת זו התבקשו שורה של סעדים, ביניהם לפעול להנפקת מלוא האישורים הנדרשים בהתאם לעיסקת החליפין, וככל האפשר לפעול לסיום הטיפול בשומות שהוצאו, ולנקוט הליכי גביה נגד הנתבעים; להורות על ביטול כלל הליכי הגביה נגד תובע 2, ועל בטלות חיובו במס של תובע 2, לרבות במסגרת שומות מסוימות שפורטו; להורות לנתבע 3 לקבל את בקשת תובע 2 לבצע פעולות שונות בנוגע לשומות ולאישורי מס שבח שהוצאו לדירות בבתים נשוא התביעה, ועוד כהנה וכהנה.

בהחלטה שניתנה ביום 30.11.16 בתום קדם המשפט הראשון נקבע כי "בהסכמת הצדדים משיב 3 יחשב כמשיב פורמלי לצורך רישום הזכויות בהתאם למה שייקבע לגופו של עניין ומעבר לכך אינו מעורב בהליך זה, זאת בכפוף להסכמת הצדדים עיכוב כל הליכי גבייה נגד המבקשים". בנוסף הוסכם על ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ, אם קיים נגד מי מהתובעים, וכן על מתן זכות עיון בתיקים רלוואנטיים בלישכת רישום מקרקעין.

בנוסף, לא ברור מדוע, לטענת חייט, נידרש ורד לשלם מס שבח דווקא בעקבות הסכם הפשרה ולא בעקבות ההסכם השני, לא ברור אם מדובר בחובת תשלום מס שבח או מס רכישה, וכן קיימת חוסר בהירות באשר לתביעה שהוגשה, על פי הנטען, בעקבות סרובו של ורד לשלם את המס, אך חייט לא יכול היה למסור כל פרט נוסף לגביה (ראו עמ' 30-34 לסיכומי הנתבעת).

...

יתר על כן, העובדה שרעיון כלשהו עלה במהלך הדיון שקדם להסכם הפשרה אינה מעידה בהכרח על כך שאותו רעיון התקבל בסופו של דבר, ויתכן שההיפך הוא הנכון.

אם במהלך הדיון בבית המשפט עלתה אפשרות של חלוקה לפי חדרים, אך היא לא מצאה ביטוי בהסכם שנחתם בסופו של דבר, נראה כי הדבר מצביע דוקא על הסכמת הצדדים שלא להנהיג חלוקה לפי חדרים.

סיכום לאור כל האמור אני קובעת כי הסכם הפשרה משנת 1990 שנכרת בהסכמת שני הצדדים ואף קיבל תוקף של פסק דין עומד בעינו, והשינויים שיש להחיל לגביו הם רק השינויים שנקבעו במפורש בהסכם השני משנת 1992.

על אף קביעתי הנ"ל בדבר דחייתה תביעה על הסף כנגד המדינה, מצאתי לציין ולהוסיף כי, ביהמ"ש היה מגיע לאותה מסקנה גם לגופה של התביעה, ולהלן אפרט את הנימוקים והטעמים שהביאו את ביהמ"ש למסקנה זו. התובע בתביעתו מלין בעיקר על שתי החלטות שניתנו ע"י כבוד השופט, הראשונה מיום 16/1/2011 במסגרתה הורה ביהמ"ש על מתן היתר להנפקת דרכון עברו הילדה, החלטה שניתנה בהסכמת הצדדים, והשנייה על החלטת בית המשפט מיום 30/3/2011 , אשר ביטלה את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הילדה, בכפוף למילוי התנאים שנקבעו בהחלטה.

( מיום 10/2/2020 מהעדויות שנשמעו בפני, ובפרט העדה גב' ק' עולה, כי על אף שלא מוטלת על המדינה כל חובה לסייע לתובע בהחזרת הילדה עפ"י אמנת האג, המדינה פעלה מעבר למתחייב מרשות מרכזית מכוח האמנה, וניתנו לתובע מספר המלצות לפעולות משפטיות על מנת שיוכל לחדש את הקשר בינו לבין הילדה ולצמצום הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחטיפת הילדה ואי החזרתה לארץ.

...

גם בעניין זה מצאתי לקבל את דרישת התובע ועל כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי 23 .

אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבעת בסכומים שנפסקו לעיל, ומורה על דחיית התביעה כנגד המדינה.

בנסיבות העניין, וחרף התוצאה אליה הגעתי, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לפניי בקשת החייב לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ בין התאריכים 20.3.20 ועד 30.3.20, וזאת על מנת שיוכל להפגש עם הוריו המבוגרים המתגוררים בלבנון, אשר יגיעו,לטענתו, ליפגוש אותו במדינת טורקיה.

אין לקבל מצב על פיו החייב לא עומד בהסדר ביחס למזונות ששילמה במקומו המדינה, מעמיס את חובתו במזונות על קופת המדינה, אך מנגד מבקש לצאת את הארץ, בנגוד להגבלות החלות מעצם מהותו של ההליך.

...

בהתאם להלכה, דין הבקשה להידחות.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי החייב אינו מתאר כדבעי את עיסוקו והכנסתו המלאה ורב הנסתר על הגלוי בעניין זה. החייב לא הוכיח שעלות הנסיעה היא 2,000 ₪ בלבד כפי שהצהיר הגורם המממן (המעסיק), אולם בכל מקרה ובלי קשר לעלות הנסיעה, מן הראוי שהמעסיק יסייע בידו להשיב את חובותיו בהקדם במקום במימון הטיסה כנטען (מימון העולה לכאורה על שכרו החודשי).

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.