עיקר טענת ההורים בפני הועדות השונות הייתה כי טובת הילדה הנה שילובה בכיתה לילדים עם לקויות למידה בבית ספר רגיל ולא בבית ספר לחינוך מיוחד.
(ב) (1) לא למד ילד או נער עד גיל 15 באופן סדיר במוסד חינוך מוכר, דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חדשים או קנס אלף לירות, זולת אם הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי שהילד או הנער ילמד כאמור;
(2) לא יובא אדם לדין לפי סעיף קטן זה, אלא לאחר שמנהל מוסד החינוך המוכר בו רשום הילד או הנער שלח לו בדואר רשום הודעה בכתב שהילד או הנער לא למד כאמור, ואף לאחר משלוח ההודעה לא למד הילד או הנער, כאמור, בזמן מן הזמנים; ולא יובא אדם לדין לפי סעיף קטן זה אלא לאחר שעברו שבעה ימים מיום משלוח ההודעה;
(3) בית המשפט הדן בעבירה לפי סעיף קטן זה ישמע בכל מקרה את חוות דעתו של עובד סוצאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוצאליים, תשנ"ו-1996, או את חוות דעתו של קצין ביקור סדיר, וכן במידת האפשר את חוות דעתו של היועץ הפסיכולוגי העובד בבית הספר שבו לומד הילד; לענין פסקה זו, "קצין ביקור סדיר" - עובד המדינה או עובד רשות מקומית ששר החינוך והתרבות הסמיכו לענין זה.
חוק חינוך מיוחד תשמ"ח-1988 קובע את הדרכים לאיבחון והשמה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, לרבות סמכויות וועדת ההשמה ותפקידיה, וכן הזכות להגשת ערר על החלטת ועדת ההשמה.
כך למשל בבג"צ 6671/03, מונג'ד אבו ג'נאם ואח' נ' משרד החינוך, [פורסם בנבו] נקבע כך:
"כבר משחר נעוריה של המדינה נקבע עלי חוק כי על המדינה לספק חינוך חובה חינם לילדים ולנערים בגילאים 5 עד 15; כנגד חובה זו, עומדת זכותו של כל ילד ונער בישראל לחינוך חינם (סעיפים 2(א) ו-6, לחוק לימוד חובה, תש"ט,1949, וסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000). הקניית חינוך חובה כאמור, היא יעד מרכזי במשימותיה של המדינה, והוא נועד לתת ביטוי לזכותו של כל אדם לרכוש חינוך והשכלה על בסיס שויון הזדמנויות, בלא הפלייה. הקניית ערכי חינוך על בסיס שוויוני נועדה לאפשר לפרט לפתח את יכולתו, כשרונותיו ואישיותו באופן שיאפשרו לו להגשים את הווייתו כאדם, וכדי שיהא בידו לתרום כמידת יכולתו וכישוריו לחברה שבתוכה הוא חי ופועל"
עם זאת נקבע כי הוראות החוק יתרוקנו מתוכן אם לא תתלווה אליהן אכיפה ראויה, וכלשון בית המשפט העליון:
"הצהרות בדבר חובת המדינה לספק חינוך חובה חינם ובדבר זכותו של כל ילד לחינוך חינם נותרות ריקות מתוכן, אם לא ננקטים האמצעים המתאימים על מנת להבטיח את הגשמתן והוצאתן מן הכח אל הפועל. ... נידרש מנגנון אשר הפעלתו תבטיח פקוח ומעקב מתמידים אחר השתלבותם של הילדים במסגרות בית-ספריות, ותעשה למניעת היתרופפות הקשר בין התלמיד למסגרת החינוכית אליה הוא משתייך, ונשירתו ממנה"
עוד לענין זה ר' בג"צ 4363/00, ועד פוריה עילית ע"י היו"ר נגד שר החינוך [פורסם בנבו]; עת"מ 1320/03, מנחם מענדל אלקסלסי ואח' נ' עריית ביתר עילית [פורסם בנבו].
...
נבחן להלן טענה זו.
סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, קובע כי נאשם רשאי לטעון טענות מקדמיות, ובין היתר רשאי לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט (6) 776 (31.3.05), דן בית המשפט העליון בין היתר בתנאים להחלתה של דוקטרינה זו:
"...ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר..." (עמ' 807 לפסה"ד).
סוף דבר:
בנסיבות אלו, נוכח הודיית ההורים בעובדות כתב האישום לפיהם לא רשמו ולא שלחו את בתם למוסד חינוך בכל התקופה נשוא כתב האישום, ובהעדר קבלת טענה בדבר הגנה מן הצדק, הגעתי לכלל מסקנה כי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ולפיכך יש להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
אשר על כן אני מרשיע את שני הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק לימוד חובה, תש"ט – 1949.
