חובת היידוע של המוסד לביטוח לאומי בפגיעה בעבודה

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 22305-11-20 לפני: כב' השופטת קרן כהן נציג ציבור (עובדים) מר זיאד אבו חבלה נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב וולף פוגל התובע אהרון אלקיים ע"י ב"כ עו"ד רפי מזור הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד ג'ומאנה בחוס פסק דין

] "הוראה זו קובעת מסגרת זמן מחייבת להגשת תביעה והגבלת הזכות לתשלום למפרע לתקופה של שנה אחת בלבד ממועד הגשת התביעה. אין חולק כי למוסד בכלל אין שיקול דעת לאשר התביעה למעלה מ- 12 חודשים למפרע. הוראה זו, על פי טיבה, היא מהותית. אין מדובר בהוראת 'שהוי' או 'היתיישנות' אלא בהוראה המגבילה את הזכות ככל שמדובר בתשלום למפרע. בהיתחשב בכך אין זה מסמכותו של המוסד לסטות מהוראה זו ואין מסמכותו של בית הדין להורות לו לעשות כן" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

בהקשר זה נציין כי אף אם היינו סבורים כי התובע לא ידע במועד תאונת העבודה שעליו לעדכן את הנתבע על תוספות שכר, הפרשים או מענקים ששולמו לו בעד החודשים הרלוואנטיים לקביעת בסיס השכר לתשלום המענק, הרי שהדבר הובא לידיעתו ביום 23.3.2017 במכתב הנתבע בנוגע לבסיס השכר לצורך תשלום המענק עקב הפגיעה בעבודה מכוח עילת המקרוטראומה.

הלכה היא כי לא חלה על הנתבע חובה ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה העומדות בפניהם ועל המבוטח עצמו לברר את זכויותיו ולהגיש תביעה מתאימה[footnoteRef:15].

...

האם התובע זכאי להפרשי מענקים בהתאם לטופסי 100 או שמא יש לדחות את תביעתו מכוח סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק)? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.

הצדדים הודיעו כי המחלוקת ביניהם היא מחלוקת משפטית וכי על בית הדין להכריע בשאלה אם התובע זכאי להפרשי מענק בהתאם לטופסי 100 שהוגש לנתבע לראשונה בשנת 2020 או שמא יש לדחות את התביעה מכוח סעיף 296 לחוק הקובע כי הוא זכאי להפרשים רק בגין 12 החודשים שקדמו למועד פנייתו.

הנתבע טען שיש לדחות את התביעה.

אי לכך, מצאנו כי מכוח פסק דין זה יש להחיל גם על התובע את הוראות סעיף 296 לחוק, בניגוד לעמדתו.

בנסיבות אלה, דין טענות התובע בנוגע לאי התקיימותן של ההלכות הפסוקות בנושא השיהוי – להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

עם זאת, על המוסד לביטוח לאומי לא חלה חובת יידוע ועל ציבור המבוטחים חלה חזקה של ידיעת הדין על מכלול זכויותיהם וחובותיהם.

זכויות המבוטח במוסד לביטוח לאומי קבועות בחוק ובתור שכאלה קיימת חזקה כי המבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו וכך נקבע בעב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.5.2003): "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... טעונו של המערער כי הוראות ונהלי המוסד אינם נהירים לו אינו טיעון, שהרי אי ידיעת החוק אינה מהוה טעם לפעולה באיחור." מכאן, שגם אם פקידה של המוסד לביטוח לאומי לא ידעה את התובע בדבר הזכויות של נפגע עבודה והמועדים להגשת תביעה לדמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות, אין בכך כדי להאריך לתובע את תקופת התשלום למפרע.

...

כך גם, אין בידי לקבל את טענת התובע ולפיה העדר חשבון בנק מנע ממנו את הגשת התביעה.

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

בקשתו מהמוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה כתאונת עבודה וקבלת דמי פגיעה בהתאם – נדחתה.

נוסף על חובותיו האקטיביות של עורך הדין כלפי הלקוח, מוטלת עליו גם החובה ליידע את הלקוח באשר להתנהלות ההליך וההתפתחויות בו, באופן יתאפשר ללקוח שיקול הדעת עצמאי ואוטונומי, כך שיוכל לקבל בעצמו כל החלטה רלוואנטית להליך ובכלל זה – החלטה הנוגעת להליך ערעורי: במצב דברים זה קיימת חובה על עורך הדין להעמיד לרשות הלקוח, טרם הסכמה לדיון בדרך זו, את המידע המלא על צורת דיון זו ועל ההגבלות הנובעות ממנה והמשמעויות שיש לה, הן לעניין ההכרעה בהתדיינות גופה, והן בעיניין צימצום – עד כדי שלילה כימעט – של אפשרות העירעור (ת"א (חיפה) מרקו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (5.9.2010) (עמ' 13 לפסק הדין – עניין "מרקו").

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות המצורפות ושקלתי את העדויות אשר נשמעו לפני, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלק הארי שלה.

לאחר ששקלתי את המידה בה חרג הנתבע מסטנדרט ההתנהגות הראוי לאורך ההליך, מורכבות התביעה וכן מיהות התובע ומעורבותו בהליך, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה באופן שבו הנתבע ישלם לתובע סך של 33,000 ₪, בצירוף 500 ₪ בגין הוצאות משפט.

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 47607-04-22 24 אוקטובר 2023 לפני כב' השופט טל גולן נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי התובע: **** חנניה ע"י ב"כ: עו"ד בנימין פילובסקי ועו"ד אברהם סקוריק הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד הדס אהרוני פ ס ק ד י ן

בהמשך, בעיניין אטלאי שנדון לאחרונה, בית הדין הארצי אף המשיך וקבע, כך[footnoteRef:6]: "כפי שהובהר בעיניין ביטון ורונן, החלטת המוסד בעיניין הזכאות לקיצבה מיוחדת, ככל החלטה של המוסד, נתונה לבקורת שיפוטית. בעריכת ביקורת שיפוטית על ההחלטה, על בית הדין לבחון, בין היתר, אם ההחלטה התקבלה כדין, אם נבחנו כל השיקולים הרלוואנטיים, אם ההחלטה מנומקת כראוי וכיו"ב". [5: עב"ל (ארצי) 60708-12-19 ביטון – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 23.12.2021).

] "גם טענת התובעת כי הנתבע אימץ מדיניות מכשילה דינה להדחות. דוקא מפסק דין ביטון ניתן ללמוד כי היו טעמים מוצדקים לאופן בו פירש הנתבע את תקנה 10 בשנים האחרונות. כך ציין בית הדין הארצי כי "יש פנים לכאן ולכאן בכל הנוגע לפרשנות התקנה", וכי "המוסד העלה טענות בעלות משקל לעניין פרשנות תקנה 10, ובכלל זאת העובדה כי מההקשר הכולל של תקנה 10 עולה כי היא נועדה לסייע למבוטח שתלוי באחרים לבצוע פעולות היום יום, השגחה או ניידות; השמוש במילה "הסעות" ולא "נסיעות" המצביע על כך שמדובר בנפגע עבודה שניזקק להסעה שלא בתחבורה ציבורית על ידי אחר; חוסר הלימה בין שיעור הקצבה המיוחדת לבין הוצאות החזקת רכב, ושיעור קצבת החזקת רכב או קצבת ניידות".

] "הלכה היא, כי 'מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הבטחון הסוצאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות.. בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן היתנהגותו של גוף צבורי דוגמאת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק' [עבל 20105/96 אורלי יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603, עמ' 619-620 לפסק דינו של הנשיא אדלר]. לפיכך, ו'ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין' [עבל 313/03 בניאל ויקטור – המוסד לביטוח לאומי, 11.5.04]. בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו'אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק' [עניין דוד ליבוביץ]. 'אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהוה טעם לפעולה באיחור' [עבל 1112/01 נוגידאת ראתב – המוסד לביטוח לאומי, 18.5.03]." כך גם נקבע לאחר מכן, בשנת 2012.

...

התובע טוען, כדלקמן: החל מיום 24.4.2013 עמדה הנכות הכוללת הרעיונית שלו על 77%; הוא לא ידע דאז, ולא יכול היה לדעת, כי הוא עומד בתנאי הסף הנדרשים לשם קבלת קצבה מיוחדת; במהלך השנים דבר קיומה של הזכות לקצבה מיוחדת לא מצא זכר בפרסומי הנתבע, ומה שכן פורסם על ידו היה מטעה; גם אם הוא היה פונה באותה עת אל הנתבע, תביעתו לא היתה נבדקת כלל והיתה נדחית, בגלל פרשנות שגויה של הנתבע לגבי צירוף נכויות; הוא זכאי לתשלום רטרואקטיבי של הקצבה מעבר ל-12 החודשים שאושרו בהחלטת הנתבע – הן לפי ההסדר החקיקתי שמאפשר תשלום שכזה, והן לפי ההנחיות הפנימיות של הנתבע אשר מאפשרות תשלומים של קצבה מיוחדת בתקופה שהיא מעל ל-12 חודשים טרם הגשת התביעה, ובמקרה שלו – החל מחודש 4/2013 ועד לחודש 3/2019.

הנתבע טוען, כדלקמן: דין התביעה להידחות על הסף מטעמי התיישנות, היות שלפי הוראות החוק לא ניתן לשלם לתובע מעבר ל-12 חודשים לפני הגשת התביעה לקצבה מיוחדת; אין בתקנות או נהלי הנתבע כדי לגבור על דבר חקיקה ראשי; מוכחשת טענת התובע כי מצבו התפקודי של התובע מתאים לקצבה מיוחדת כבר מחודש 4/2013; גם אם נכונה הטענה כי לא חל שינוי במצבו התפקודי של התובע מאותו המועד, הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, היות שזכאות לתשלום היא שאלה נפרדת מזכאות עקרונית; לתובע נקבעה נכות מהעבודה בדרגה יציבה, שהיתה יכולה להעניק לו קצבה מיוחדת, רק ביום 18.12.2016 – ולא בשנת 2013 (במהלך ההליך הנתבע חזר מטענה זו); התובע היה יכול להגיש תביעה במהלך השנים לקצבה מיוחדת, ולא היתה כל מניעה מצידו מהגשת התביעה לפני חודש 4/2020, שרק אז היא הוגשה לראשונה; פסק הדין בהליך הצירוף מהווה הלכה חדשה; בהתאם להלכה הפסוקה, הלכה חדשה חלה פרוספקטיבית, ולא רטרואקטיבית.

ולבסוף, ואשר לטענותיו של התובע ובכל הקשור למבוטחים והליכים משפטיים אחרים, הרי שגם כאן, דין טענות התובע להידחות במלואן.

זאת ועוד, דין הטענות להידחות גם לגופו של עניין, ומשעה שטענות התובע נטענו באופן לא ברור ובלתי ממוקד.

אשר על כן, לאור כל האמור והמפורט דלעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 65567-12-23 ניתן ביום 14 מרץ 2024 רון לוי המבקש המוסד לביטוח לאומי המשיב סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן סופר בשם המבקש - עו"ד מיכאל לנג בשם המשיב - עו"ד חנן פוטרמן פסק דין

בנסיבות אלה לא היתה על הועדה חובה ליידע את המבקש בדבר התוצאות של אי שתוף פעולה מצדו.

אשר על כן מבוקש כי עניינו יוחזר לועדה על מנת שתשקול מחדש את נכותו, תמלא את חובת האזהרה ותמלא אחר חובת ההנמקה, תוך שימת לב לתיקו הרפואי ובכללו לבדיקת ההדמיה מיום 5.3.20 שקדמה לפגיעה ולאמור בחוות הדעת של ד"ר טיטיון ובמכתבו של ד"ר אנדרחנוב.

] בעיניין קגנובסקי[footnoteRef:5] היתקבל ערעור (לאחר מתן רשות) של המוסד על פסק דינו של בית הדין האיזורי שקבל באופן חלקי את עירעורו של מר קגנובסקי על החלטת הועדה הרפואית.

לפי טענת המוסד הועדה קבעה את מסקנתה לפיה "אין עדות אובייקטיבית לנכות תפקודית בכתף שמאל" בהסתמך על "נתונים אלו". גם אם נניח כי בהיגד "נתונים אלו" כיוונה הועדה, בין היתר, למימצאי בדיקתו של ד"ר טיטיון ומכאן שאימצה לכאורה את ממצאיו הרפואיים, היה עליה לנמק, מדוע אין היא מקבלת את מסקנותיו, לפיהן מצבו של המבקש לאחר התאונה מצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור 25%, לפי סעיף 41(4)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

...

לאור הסכמת הצדדים כאמור ומשנחה דעתנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות.

לגופו של עניין, לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי וכן בכלל החומר שבתיק, ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל.

על כן, מצופה מהוועדה להתייחס גם לאמור בו. אשר לבדיקת ה-U.S מיום 5.3.20, הרי שמבלי להדרש לשאלה אם מסמך זה עמד בפני הוועדה אם לאו, ובהינתן עמדת המוסד לפיה "בנסיבות בהן עניינו של המשיב [כך במקור – א.א.] מוחזר לוועדה באותו הרכב, הרי שיש מקום שתתייחס גם לטענות אלה", הוועדה תתייחס בהחלטתה גם לבדיקה זו. לאור כל האמור לעיל, עניינו של המבקש יוחזר לוועדה בהרכבה הקודם על מנת שתפעל כך: הוועדה תבדוק את המבקש וככל שתסבור כי אינו משתף פעולה תזהירו בנוגע למשמעות של העדר שיתוף הפעולה המיוחס לו. הוועדה תתייחס באופן מנומק לחוות הדעת של ד"ר טיטיון, לרבות לממצאיו, ותנמק את שלילת המסקנה שבחוות דעתו.