חובת הזהירות הקונקרטית וחובת הזהירות המופשטת

בעיניין אחר עמדתי בהרחבה על מאפייניה המיוחדים של מערכת היחסים החוזית בין מבטח למבוטח: פערי הכוחות העמוקים בין הצדדים הנובעים ממקצועיותו וניסיונו של המבטח לבין היעדרם של אלו אצל המבוטח; היותו של נשוא חוזה הביטוח ממכר מופשט וערטילאי שטיבו אינו נהיר במדויק למבוטח; העובדה שמדובר בדרך כלל בחוזה אחיד; מורכבותו של חוזה הביטוח.

רשלנותו של סוכן הביטוח מאחר שנימצא כי סוכן הביטוח הפר את חובת הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית, כלפי המבוטחת, הרי שיש לראות בכך רשלנות של סוכן הביטוח כלפי המבוטח.

...

שוכנעתי אפוא כי הנתבע 2 לא ידע כי ההגבלה של ותק נהיגה של שנתיים לפחות היא לרישיון על משאית, וסבר לתומו כי ותק נהיגתו על רכב פרטי נכלל גם הוא, סברה שקיבלה חיזוק בכך שסוכן הביטוח לא דאג להסביר לו את משמעות ההגבלה ואף שאל שאלות שתרמו לסברה זו. איני סבור כי מדובר במקרה בו המבוטח במודע בחר שלא לבטח את עצמו בהיקף שיכלול גם נהיגה של נהגים בעלי ותק נהיגה של פחות משנתיים על משאית, שאז ניתן היה לתת משקל נכבד לרצונו של המבוטח שבחר לא להכליל סיכון מסוים במסגרת הכיסוי הביטוחי.

על יסוד כל האמור במקבץ זה אני סבור כי סוכן הביטוח הפר את חובת הזהירות הקונקרטית הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי.

אשר על כן, דין התביעה ודין הודעת צד ג' להתקבל במלואה.

· השאלה הנשאלת בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית היא שאלה מופשטת (שנשאלת במנותק מעובדות המקרה הנידון): האם מזיק בקטגוריה הרלוואנטית למזיק, יכול וצריך היה לצפות שלניזוק בקטגוריה הרלוואנטית לניזוק, ייגרם נזק מהקטגוריה הרלוואנטית לנזק, כתוצאה מפעולות (מעשים או מחדלים) בקטגוריה הרלוואנטית.

אך המחלוקת בין הצדדים בתיק שלנו אינה במישור זה. במקרה שלנו, שבו אין חולק (ולא יכול להיות חולק) בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של שתי הנתבעות גם יחד כלפי התובעת, בשל זיקת הבעלות הנ"ל בקרקע שבנידון וגם בשל חובתה הכללית והידועה של הערייה להסיר מפגעים בתחומה המוניציפלי (גם במקומות שאינם בבעלותה הפרטית), קמה ומתעוררת שאלת התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית, שבה יש להדרש לעובדות המקרה הספציפיות.

...

האם נדרוש מאותו אדם, כתנאי להכרה בחובת הזהירות של המוזיאון, להוכיח תחילה מה הייתה סיבת נפילת הפסל?! האם לא סביר יותר שנצפה מבעל או ממנהל המוזיאון להסביר מדוע וכיצד ובאילו נסיבות בדיוק הוצב שם הפסל מלכתחילה ואילו פעולות בדיוק ננקטו כדי לוודא שההצבה הייתה ונותרה בטיחותית?! הנתבעות כפרו גם בנזק הנתבע, ואף חקרו את השמאי שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעת, אך שוכנעתי כי הנזק הוכח באופן מספיק וכי לא עלה בידי הנתבעות לסתור את ממצאי ואת קביעות השמאי מטעם התובעת.

שוכנעתי כי הנזק המפורט בשמאותו אכן נגרם וסביר שייגרם באירוע נפילת העץ שבנדון, ובאשר לשומה וכימות הנזק שבשומה, הרי שאלו נתונים מקצועיים המצריכים מומחיות מקצועית, וכאמור הנתונים אלו לא נסתרו.

משחבותן של הנתבעות הינה, יחד ולחוד כלפי התובעת, דין ההודעה לצד שלישי שהוציאה עמידר לעירייה להידחות, ובנסיבות כולן, ללא צו להוצאות.

אך מה דינו של אדם, שקפץ קפיצת ראש במקום שאין בו מקפצה מיוחדת, ושאין בו שלט המתיר או אוסר הקפיצה, ובמקום שהבריכה מלאה במים, אך אלה רדודים? האם מוטלת על מפעיל הבריכה חובת זהירות קונקרטית כלפי קופץ שכזה? על שאלה זו אין להשיב תשובה מופשטת.

...

בנסיבות העניין סבורני כי טענתו של התובע כי מכיוון שלא היה במקום שלט המזהיר את המשתמשים כי אין המושב אחראי לבטיחותם וכי האחריות לשלום המתרחצים חלה על מפעיל הבריכה אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות התובע.

המדובר בתובע שבחר לעצמו, שלא להשמע להוראות המציל ולשחק משחקי כוחות שונים עם המציל וסבורני כי גם אם היה שלט המזהיר את התובע כי המושב אחראי לבטיחותו של התובע הדבר לא היה מעלה ולא היה מוריד, התובע כאמור בחר שלא להישמע להוראות המציל על כן קל וחומר לא היה שומע התובע לשלט דומם שעומד ובטוחני כי עצם העמדת השלט הנ"ל לא היה בה בכדי להשפיע על התנהגות התובע.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, שדין התביעה להידחות.

על שאלה זו, אין להשיב תשובה מופשטת.

בעניינינו, משקבעתי כי יש להעדיף את גירסתו המסתברת, של המדריך, באשר למזגה הנוח של הסוסה והתאמתה, לפעילות הרכיבה, כמו גם לעניין מסלול הרכיבה, באולם מקורה, ללא כל גורם מפריע, אקטואלי או פוטנציאלי, עובר לשיחרור החבל וכן, לעניין ההדרכה ואמצעי הזהירות שננקטו ככלל, במהלך הקורס והכל, כפי שפורט בהרחבה, בתצהירו, לא ניתן לבסס, במידה הדרושה, קביעה פוזיטיבית, בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

...

כפי שפורט לעיל, לא הוצגה ראיה של ממש, שיש בה, כדי ללמד, על התרשלות לכאורית, של הנתבעת ומשכך, לא ניתן לגבש את המסקנה, כי הארוע שגרם לנזק, קרי: דהירת הסוסה, מתיישב יותר עם המסקנה, בדבר התרשלותה (ראה והשווה: ע"א 10566/05 דוד שלג נ' אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ – פורסם בנבו – 26/2/09).

הנה כי כן, משקבעתי, כי אין מקום, לתחולתם של הכללים הראייתיים, בעניין העברת נטל השכנוע, חוזרת הסוגיה, לפתחה של התובעת, בעניין הוכחת יסוד ההתרשלות ומשלא שוכנעתי, כי הנתבעת התרשלה, בשעה שהמדריך שחרר את החבל, בסיום השיעור השני, אין מקום, לקבל את טענות התובעת, גם לעניין הפרת החובה (וככל שזו קיימת) ודין טענתה-להדחות.

ד.סוף דבר, משכשלה התובעת להוכיח את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, של הנתבעת, כלפיה ולמצער, את הפרתה, אין מנוס, אלא מלהורות על דחיית התובענה, חרף פציעתה המצערת, נוכח העדר אחריות הנתבעת, לתאונה.

"הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (פרשת ועקנין, עמ' 127.

ברכיב זה, אשר העניק לעבירה את הכינוי "רשלנות מופשטת" (ראו פרשת אבנת, עמ' 9), מונחת הדרישה, כי המעשים יכילו בתוכם סיכון לחיי אדם או לשלמות גופו.

...

התוצאה היא שהמערער מורשע בשבע עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות.

לא מצאנו שטענות המערער בכל הנוגע לעבירות השוחד מצדיקות התחשבות מיוחדת.

עם זאת, הואיל והחלטנו לזכות את המערער מעבירות מסוימות, ובהיתחשב בטרגדיה האישית שפקדה את המערער עם מותו של בנו, הננו מחליטים להקל במידה מסוימת בעונש.