חובת הודעה על הזכות להיוועץ בעורך דין

העדרה של הודעה על הזכות להיוועץ בעורך דין הייתה הבסיס לפסילת הודאה בעיניין יששכרוב, שגיבש כאמור, את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ובהמשך, הכלל יושם על ידי הערכאות הדיוניות אשר פסלו הודאות נאשמים שלא הוזהרו בדבר זכויותיהם (ראו לדוגמה ת"פ (מחוזי נצרת) 511/97 מדינת ישראל נגד עדנאן עודה (31.12.97), שם הודאה שנמסרה ללא שקדמה לה אזהרה בדבר זכות השתיקה נפסלה).

בספרו של השופט יעקב קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, עמוד 94 (2009) נקבע כי גם כאשר מדובר בתשאול ראשוני ולא חקירה, יש להזהיר את החשוד ולהעמידו על זכויותיו: "ולא למיותר להזכיר, כי לא ניתן "לעקוף" את חובת האזהרה על ידי המנעות מהתייחסות ל"מאמצי שאיבת מידע מחשוד" כאל תיחקור ותשאול שכביכול אינם "חקירה": "הבענו בעבר...כי דעתנו אינה נוחה מהליכי חקירה מקדמיים הזוכים לכינוי 'תיחקור' או 'תישאול' ואשר מכילים תמצית שיחה עם החשוד בלא שקדמה להם אזהרה. הליכים אלה אינם ראויים...". לאורך השנים קבעה הפסיקה שוב ושוב כי החובה להזהיר חשודים ולהעמידם על זכויותיהם חלה גם במהלך פנייה ראשונית או חקירה ראשונית, אשר נערכת בדרך כלל בשטח.

...

בנוסף, הנאשם לא הוזהר טרם אותו תשאול, משכך לטעמנו יש לפסול את הראיה, האגרופן.

הצטברותם יחד של מחדלי המשטרה באזהרת הנאשם ויידועו בדבר זכויותיו, פסילת הודאתו, לצד הפגמים בשרשרת המוצג, שבגינם לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי האגרופן שהוגש כראיה הוא החפץ שנתפס על הנאשם הובילו אותי למסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

סוף דבר אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

גם בע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל (4.11.2009) נקבע כי "סעיף 34(ב) לחוק המעצרים קובע כי אם ביקש עצור להפגש עם עורך-דין, יאפשר זאת האחראי על החקירה 'ללא דיחוי'. על-פני הדברים, החובה הקבועה בחוק לאפשר פגישה עם סניגור 'ללא דיחוי' אינה מצומצמת למצבים בהם הנחקר שבקש זאת הנו עצור, והחובה האמורה חלה גם כאשר הנחקר המבקש להפגש עם סניגורו מצוי במשמורת המישטרה לצרכי חקירה כשהוא אינו בבחינת 'עצור'". הינה כי כן, נמצא כי במסגרת "התשאול הנעלם" שנערך לנאשם, אם בביתו ואם במהלך נסיעתו עם השוטרים עד להגעתם לתחנת המישטרה, לא הודע לנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין בטרם ישיב לשאלות חוקרי המישטרה.

...

נחה דעתי לקבל את עמדת הנאשם כמהימנה, כפי שהוצגה בעדותו.

על כן, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.

סוף דבר מכל המקובץ, הנאשם מורשע בזאת בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון.

הנאשם הוזהר כדין בפתח חקירתו, בנוסח המקובל, הוא קיבל הודעה כדין על זכותו להיוועץ בעורך דין והוא אף מימש זכות זו ונועץ בעורכת דינו טרם החקירה.

נקבע כי "הדרך הטובה ביותר להבטיח את קיומה של ידיעה זו הוא בחובה ליתן הסבר מפורש אודותיה למושא החיפוש ... אין די בבקשת הסכמתו של האדם מושא החיפוש לעריכת החיפוש אלא יש להבהיר לו במפורש כי נתונה לו הזכות לסרב לבצוע החיפוש וכי הסרוב לא ייזקף לחובתו". בעיניין זה העיד דרורי שהוא נוהג לבקש את אישורו של מחזיק המכשיר וכן להסביר שאין חובה לאפשר חפוש בו (בעמ' 163) וכי הוא רשאי לסרב (בעמ' 217, בש' 8).

...

אי חקירת עדים רלוונטיים יכול ויביא למסקנה שמדובר במחדל חקירה ואף ממשי.

הסרטון ברור והוא בבחינת הראיה הטובה ביותר במקרה זה. משכך, קשה לראות במה נפגעה הגנת הנאשם בכך שלא אותרו חבריו של נ.ג. אני דוחה אפוא טענה זו. כן ראיתי לדחות את הטענה לפיה יש לראות מחדל בכך שנ.ג לא הובא לעדות.

התוצאה היא אפוא שאני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

פיצויים על פיטורין שלא כדין לטענת התובע הוא פוטר פעמיים ע"י הנתבעות, בפעם הראשונה כאשר הועבר להיות מועסק אצל הנתבעת 1 ובפעם השנייה כאשר נותקו יחסי העבודה בינו לבין הנתבעות בחודש ינואר 2018, כאשר בשתי הפעמים לא נערך לו שימוע כדין, ובכלל זה לא ניתן לו זימון לשימוע, לא ניתנה לו הודעה על זכותו להיוועץ בעורך דין, לא נערך פרוטוקול לשימוע ועוד.

הפסיקה קבעה לא אחת שחובת ההודעה המוקדמת אינה תלויה במצב עובדתי זה או אחר ואינה נמדדת במהירות מציאת מקום עבודה חלופי.

...

פיצויים לדוגמה לפי חוק הגנת השכר היות שדחינו את טענתו של התובע לדיווחים פיקטיביים וקבענו כי לא סתר את מהימנותם וכי אין להסתמך על שלושת כרטיסי הנוכחות שהציג – לא מצאנו לנכון לפסוק פיצוי ברכיב זה שהוא רכיב בשיקול דעת.

סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: 35,443 ₪ בגין הפרשי שכר יסוד ושעות נוספות.

בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע הוצאותיו בגין תביעה זו בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

באשר לזכות ההיוועצות, הרי שסבורני כי לחשוד בשיכרות לא קמה זכות הוועצות בטרם יבצע את בדיקת השכרות וכפועל יוצא מכך גם לא קיימת חובה להודיע לו על כך. עיינתי בפסקי הדין אליהם הפניתה ב"כ הנאשם, אך עם כל הכבוד סבורני כי דעתו של כב' הש' (כתוארו דאז) רובינשטיין גוברת; כב' הש' רובינשטיין ציין ברע"פ 2538/11 אבי בר נ' מדינת ישראל (24.5.11), כי למי המתבקש לבצע בדיקת נשיפה לא עומדת זכות ההיוועצות, אך אם הדבר מתאפשר מבחינת לוח הזמנים יש לאפשר לו להיתקשר לעורך דין, אם יחפוץ בכך.

ר' בעיניין זה אף עפ"ת 7500-09-21 דוד אטיאס נ' מדינת ישראל (26.11.21): "זכות ההיוועצות בשלבי בדיקת השכרות הוכרה תוך הסתייגות, ונקבע כי כאשר נידרשת בדיקת נשיפה אין בהכרח מקום לעכב את הבדיקה עד שהנהג יתייעץ עם עורך דין, למעט מתן אפשרות המותנית באילוצי הבדיקה לאפשר שיחה בת מספר דקות עם עורך הדין, ואף אין חובת יידוע על זכות ההיוועצות (רע"פ 8860/12 ‏ ‏ מקסים קוטלאייר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 16.1.2014, פסקה 26; רע"פ 6084/11 ‏ ‏ לאוניד פרוקופץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 13.9.2011)" (ההדגשה שלי- א"ל).

...

סיכום נוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהמאשימה הוכיחה, מעבר לספק הסביר, כי הנאשם נהג ברכב וסירב לבצע בדיקת נשיפה לאיתור אלכוהול; וזאת לאחר שנדרש לבצעה כדין והוסברה לו משמעות הסירוב.

באשר למשמעות הסירוב, הריני להפנות לרע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (נבו 11.12.2011): "כי מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת "ינשוף", והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור.

. בהתאמה; ובהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודה, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בשכרות.