חובת הודאה כתנאי לשחרור מוקדם של עברייני מין

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (עת"א 37018-05-18, כב' השופטים י' בן-חמו, ע' הוד, ח' סבאג), אשר ביטל את החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שיחרור על תנאי ממאסר, התשס"א,2001 (להלן: ועדת השחרורים), שהורתה על שיחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

המבקש הורשע על פי הודאתו, בשני אישומים, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מספר עבירות של חטיפה לשם עבירות מין, מספר עבירות חטיפה, קשירת קשר לפשע, מספר עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות והיתעללות בקטין, על פי חוק העונשין, התשל"ז-1977.

בפסק הדין הוטעם כי הוועדה לא נתנה משקל מספק לשיקולים שונים המנויים סעיף 9 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שיחרור על תנאי), וחובה לתת להם משקל המבקש גורס כי לא היה מקום להתערב בשקול דעתה של ועדת השחרורים, אשר נתנה משקל ראוי לכל השיקולים הרלוואנטיים.

עוד הוא גורס כי על פי נוהלי רש"א, אין תכניות שקום העולות על תקופה של 24 חודשים, ואסירים רבים, לרבות עברייני מין, שוחררו למרות ששחרורם על תנאי הוא לתקופה ארוכה יותר.

...

נוכח כל האמור, באיזון בין הסיכון הנשקף מן המבקש לשלום הציבור לבין סיכויי שיקומו, על כל הנתונים שמתווה החוק, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי חרג מתפקידו בפסק הדין, או כי יש בו פגם.

הבקשה נדחית.

עיון בכתב האישום המתוקן בו הורשע העותר על פי הודאתו, בשים לב לחלקו היחסי של העותר בפרשה, שעה שהרלוונטי בכתב האישום המתוקן לעניינו של העותר הנו האישום השלישי בלבד מלמד, כי העותר, ביחד עם אחר, ביצעו עבירות מין חמורות במתלוננת שם, ואין לנו אלא להפנות לעובדות כתב האישום המתוקן (האישום השלישי) המדברות הן בעד עצמן.

ועדת השחרורים אף ציינה, כי הונחו בפניה חוות דעת מב"ן בעיניינו של העותר, תסקיר שירות המבחן למבוגרים שהוגש בעיניינו של העותר במסגרת ההליכים נשוא התיק העקרי, בדיקת הערכת מסוכנות מינית מטעם מב"ן, דו"ח סיכום טפול במחלקת "מפנה" לעברייני מין ותיקו הסוצאלי של העותר אצל שב"ס. לאחר בחינת כל הפרמטרים הרלוואנטיים ציינה ועדת השחרורים, כי גורמי מב"ן באו לכלל מסקנה, כי חרף הטיפולים שעבר העותר נותרה מסוכנותו ועקב גורמי הסיכון הדינמיים המבוססים על ספרות מקצועית בתחום הערכת מסוכנות מינית והתרשמות פלילית, נותרה עדיין מסוכנותו המינית של העותר לטווח ארוך ברמה בינונית.

בנסיבות העניין ונוכח האמור לעיל ואף בהסתמך על הוראת סעיף 10 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר ולאור הפסיקה הנוהגת, באה ועדת השחרורים לכלל מסקנה, כי מי המבצע עבירות חמורות בנסיבות מיוחדות כמו המקרה דנן ושעה שגם כיום קיימת הערכת מסוכנות בינונית בעיניינו, מהוה סכנה לציבור ואין בתוכנית רש"א שהוצגה כדי לאיין מסוכנות זו. בנסיבות אלו, דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של העותר לשחררו שיחרור מוקדם ומכאן העתירה שבפנינו.

טיעוני העותר לטענת העותר, החלטת ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות מוחלט והיא כוללת בחובה פגם מהותי שעה שזו סמכה את החלטתה על הוראת סעיף 10 לחוק שיחרור על-תנאי בלבד ולא נתנה משקל לכלל נתוני העותר, לטיפולים שעבר בין כותלי בית הסוהר ולתכנית השיקומית שהוגשה בעיניינו.

...

בנסיבות העניין ונוכח האמור לעיל ואף בהסתמך על הוראת סעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר ולאור הפסיקה הנוהגת, באה ועדת השחרורים לכלל מסקנה, כי מי המבצע עבירות חמורות בנסיבות מיוחדות כמו המקרה דנן ושעה שגם כיום קיימת הערכת מסוכנות בינונית בעניינו, מהווה סכנה לציבור ואין בתוכנית רש"א שהוצגה כדי לאיין מסוכנות זו. בנסיבות אלו, דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של העותר לשחררו שחרור מוקדם ומכאן העתירה שבפנינו.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בנימוקי העתירה ובכתב התשובה, שמענו את טיעוני ב"כ הצדדים והוספנו ועיינו בתיק הועדה ובכל החומר הרלוונטי שהוגש לענייננו, באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה דחייה.

כך לא נעלמה מעיניה תכנית רש"א שהוגשה בעניינו של העותר, כמו גם ההליך הטיפולי שעבר ואולם, כאמור, לאור הנתונים והשיקולים שבחנה באה לכלל מסקנה, כי אין באלה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר.

בנסיבות אלו ונוכח כל האמור לעיל, באנו, כאמור, לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות.

בערר, אשר הוגש לפי סעיף 23(ב) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור), מלין העורר על חלק מתנאי צו הפיקוח והמעקב אשר נקבעו בעיניינו במסגרת ההחלטה הנ"ל. רקע העורר, יליד 1992, הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות אינוס בנסיבות מחמירות ובעבירה של מעשה סדום.

במהלך ריצוי מאסרו הגיש העורר בקשה לשיחרור מוקדם על תנאי.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.5.2013 (כב' השופט ג' נויטל) נקבע, כי בעיניינו של העורר יוצא צו פקוח ומעקב עד ליום 16.11.2013 (להלן: הצוו הראשון) שיכלול את התנאים הבאים: חובת שתוף פעולה עם מפקח, איסור יצירת קשר עם המתלוננת ואיסור יצירת קשר עם עברייני מין, למעט עם העבריינים הנמצאים עמו בטיפול.

בהקשר זה נטען גם, כי אמצעי פקוח המתאפיין בפגיעה בחרותו של עבריין המין, כמו הטלת מיגבלה על אפשרויות התעסוקה, שמור למקרים חמורים בהם המסוכנות גבוהה (כפי שנפסק בפיסקה 8 של ההחלטה בבש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.2011)), ואילו בעיניינו של העורר פחתה דרגת המסוכנות המוערכת, בתקופה של חמישה חודשים מאז שיחרורו והיא עתה בינונית-נמוכה, כלומר – מצויה ברף החומרה התחתון המאפשר נקיטה באמצעי פקוח.

...

השילוב בין דרגת המסוכנות שאינה גבוהה לבין העדר הסבר לוגי משכנע לצורך בקבלת אישור מוקדם לגבי מקומות התעסוקה בהם עשוי העורר להימצא בקשר עם קטינות מביאני למסקנה כי דין הערר בעניין זה להתקבל.

סיכומם של דברים, הערר נדחה בכל הנוגע לתנאי שעניינו תקופת תוקפו של הצו ומתקבל בכל הנוגע לביטול התנאי האוסר על העורר לעבוד, בין בתמורה ובין בהתנדבות, בעבודות הכרוכות בקשר וקרבה עם קטינות, אלא אם כן קצין הפיקוח יאשר זאת.

בשם המבקש: עו"ד מיקי חובה בשם המשיבה: עו"ד סיון דגן ][]החלטה ]1.

המבקש, צעיר בן 28, הורשע ביום 6.1.2016 על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14, מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, וגרם מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14.

נקבע, כי על-פי סעיף 12 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), מעמד הבכורה בשיקולי שיחרור מוקדם של עברייני מין, הריהו שיקול המסוכנות.

...

המדינה טענה בתגובתה, כי יש לדחות את הבקשה על הסף ולגופה.

לדברי ב"כ המדינה, יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי; הבקשה מתמקדת בשאלה – אם המבקש עמד "בנטל המוטל עליו להוכיח כי ראוי לשחררו בשחרור מוקדם חרף מסוכנותו – שאלה פרטנית הנוגעת לנסיבותיו הקונקרטיות". לדבריה, עניין ברברמן אינו משליך על הנדון דידן.

בנסיבות הללו, בקשת הרשות לערער – נדחית.

כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי "עמדת בית-המשפט העליון היא שיש לכבד אותה דיעה מקצועית הרואה בהודאה של האסיר כי ביצע את המעשה המיני, האמצעי העקרי, והיחיד כימעט, לעמוד על מסוכנותו". על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ביקש המשיב לערער לפני בית-המשפט העליון, ובית-המשפט נענה לבקשה והחליט לידון בבקשה כבערעור.

אשר לשאלה הראשונה - שאלת סמכותה של הועדה - הניח בית-המשפט על שולחנו את הוראת סעיף 12 לחוק השחרור, הקובעת וזו לשונה: שיחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו (א) הוועדה לא תחליט על שיחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות.

המדינה עותרת לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין, ובפיה שתי טענות עיקריות אלו: אחת, "הקביעה לפיה ניתן לשחרר עברייני מין שיחרור מוקדם גם מבלי לקבל חוות-דעת של מב"ן הנה הלכה חשובה וקשה, הנוגעת לעברייני מין רבים, כמו גם לסיכונם הפוטנציאלי של קורבנות רבים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו החקיקתית של סעיף 12 לחוק" (סעיף 45 לעתירה); ושתיים, "פסק הדין נשוא הבקשה עומד בסתירה להלכות הרבות ... []אשר אישרו את מדיניות מב"ן המקצועית-טיפולית, לפיה לא ניתן להעריך מסוכנות של עברייני מין המכחישים כי ביצעו את העבירה" (סעיף 46 לעתירה).

אשר לגופם של דברים, בית-המשפט מתמודד כהלכה עם דרכי הפירוש האפשריות להוראת סעיף 12(ב) רישה שלחוק ("לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף קטן (א)), ולסופן של שקלא-וטריא מחליט הוא כי הוראת סעיף 12(ב) רישה חלה גם על מקרה שבו לא הוגשה כלל חוות-דעת מטעם מב"ן. ניתנת אמת להיאמר, שיש מישקל לדרך הפירוש האחרת שהמדינה טוענת לה - פירוש שלפיו אין הועדה קונה סמכות להדרש לבקשת שחרור על-תנאי כהוראת סעיף 12(ב) לחוק אלא אם הונחה לפניה חוות-דעת כלשהיא של מב"ן - ולו משום שנתקשה לתאר מקרה שלא תוגש בו חוות-דעת מטעם מב"ן. שהרי אם מב"ן לא תעשה את המוטל עליה, יכול שבית-משפט יצווה אותה כי תמלא את חובתה. מכאן מסקנה, לכאורה, כי לעולם חייבת חוות-דעת מטעם מב"ן שתונח על שולחן הועדה, ואילו הוראת סעיף 12(ב) שלחוק עניינה הוא אך בחוות-דעת שהונחה לפני הועדה ואשר אין היא קובעת - ברחל בתך הקטנה, כהוראת סעיף 12(א) סיפה - ש"האסיר אינו מסוכן לציבור". השוו: רע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי ואח', פ"ד נו(4) 487, 491-490.

...

טענות המדינה טענות הן הנטענות בטעם - ובאריכות - אך לאחר ששקלתי בדבר סבורני כי יש לדחות את העתירה.

המדינה מרבה לטעון על-אודות חוק השיחרור, על הרציונאלים שביסודו ועל הטעמים לחקיקתו, ועל כל אלה משתיתה היא מסקנה כי הפירוש שהעניק בית-המשפט העליון להוראת סעיף 12(ב) לחוק השיחרור - פירוש שלפיו מוסמכת היא הוועדה לדון בעניינו של אסיר ולהחליט על שיחרורו בתנאים גם אם לא הונחה לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן - אינה יכולה לעמוד.

מסקנה נדרשת מכאן היא, שקביעת בית-המשפט כי בסמכות הוועדה לדון ולהחליט בעניינם של אסירים גם כאשר אין מונחת לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן, קביעה שבאימרת-אגב היא.

אשר לגופם של דברים, בית-המשפט מתמודד כהלכה עם דרכי הפירוש האפשריות להוראת סעיף 12(ב) רישה שלחוק ("לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף קטן (א)), ולסופן של שקלא-וטריא מחליט הוא כי הוראת סעיף 12(ב) רישה חלה גם על מקרה שבו לא הוגשה כלל חוות-דעת מטעם מב"ן. ניתנת אמת להיאמר, שיש מישקל לדרך הפירוש האחרת שהמדינה טוענת לה - פירוש שלפיו אין הוועדה קונה סמכות להידרש לבקשת שיחרור על-תנאי כהוראת סעיף 12(ב) לחוק אלא אם הונחה לפניה חוות-דעת כלשהי של מב"ן - ולו משום שנתקשה לתאר מקרה שלא תוגש בו חוות-דעת מטעם מב"ן. שהרי אם מב"ן לא תעשה את המוטל עליה, יכול שבית-משפט יצווה אותה כי תמלא את חובתה. מכאן מסקנה, לכאורה, כי לעולם חייבת חוות-דעת מטעם מב"ן שתונח על שולחן הוועדה, ואילו הוראת סעיף 12(ב) שלחוק עניינה הוא אך בחוות-דעת שהונחה לפני הוועדה ואשר אין היא קובעת - ברחל בתך הקטנה, כהוראת סעיף 12(א) סיפה - ש"האסיר אינו מסוכן לציבור". השוו: רע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי ואח', פ"ד נו(4) 487, 491-490.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את עתירת המדינה לעריכתו של דיון נוסף.