חובת ההנמקה של בית משפט בהחלטות ובפסקי דין

על כן, בית המשפט ייצא ידי חובת ההנמקה בכך שיציין כי הוא נותן אמון מלא ובלתי מסויג בעדותו של המתלונן על פי היתרשמותו מהעד ומן האופן שבו מסר עדותו" (יניב ואקי דיני ראיות כרך ג' 1563 (2021); ראו גם: עניין פלוני, פסקה 28‏‏; רע"פ 3723/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (22.6.2020)).

זאת כמובן מבלי לגרוע מחומרתם, הרבה עד מאוד כשלעצמם, של מעשי אונס במקרים של "שינוי לבבות". איני מוצא ממש גם בטענה כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המערער יתר על הראוי בשל הקביעה כי מעשיו נעשו תוך "תיכנון מוקדם". אכן, אמירה זו של בית המשפט המחוזי לא נומקה באופן נקודתי, אולם ממכלול גזר הדין והקביעות שקדמו לה, עולה בבירור כי היתייחסות זו נגעה לכך שאין מדובר בארוע "ספונטאני", אלא ארוע שבוצע לאחר התכתבות בין המתלוננת, הפצרה למפגש בין השניים, וסרובה של המתלוננת למעשיו של המערער, אשר זמן קצר אחריו היתרחש ארוע האונס.

אין לנו אלא לקוות כי פסק דין זה, המאשרר את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי על אודות נכונות גירסתה והאמון שיש להקנות לה, יסייע לה, ולו במעט, לשקם את חייה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.

...

בית המשפט המחוזי הוסיף ונימק על אודות החיזוקים שהוא מוצא לעדותה של המתלוננת: מצבה הנפשי כפי שעלה מעדותה של חברתה, א', אשר פגשה אותה בעודה בוכה בסמוך לאחר האירוע, והעידה על מצבה הנפשי הקשה גם בימים שלאחר מכן; תלונתה המידית למשטרה – המתלוננת סיפרה מיד לאחר המעשים לחברתה א', וחזרה מיד לאחר מכן על פרטי האונס במשטרה ובבית החולים, כל זאת בפרק זמן של דקות עד שעות ספורות מהאירוע; מצבה הפיזי – כעולה מהבדיקה הרפואית שבוצעה ואשר הניבה כאמור ממצא שיכול להתאים לתיאור פגיעתו של המערער בה. לאור כל האמור, בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין קביעות מהימנות ברורות, קיבל את עדות המתלוננת במלואה, דחה את גרסת המערער כבלתי מהימנה, והרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

בהינתן כל זאת, אין לפנינו כל סיבה להתערב בהעדפתו הברורה של בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת, על פני גרסתו של המערער ואני מקבל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר מצא כאמור את מהימנותה של המתלוננת ללא דופי, ומנגד את עדותו של המערער כבלתי אמינה, בלשון המעטה.

אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

סיכומו של עניין, אני סבור אפוא, כי עונשו של המערער עולה בקנה אחד עם חומרת מעשיו ועם מדיניות הענישה הנוהגת.

לשיטתו, "הותרת חוסר הנימוק על כנ[ו]" מצמצמת את גדריה של חובת ההנמקה המוטלת על בית משפט זה. שנית, המבקש טוען כי ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין היא החלטה עקרונית אשר סותרת פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, שהכירו באפשרות לבצוע תיקון מהותי של טעות שנפלה בפסק דין במקרים שבהם בית המשפט טרם "קם מכיסאו". בהחלטה זו, לטענת המבקש, יש משום קביעת הלכה שלפיה לא ניתן לערוך תיקון מהותי בפסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

...

בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין בעניינו, בה הורשע בביצוע עבירות מין בקטינים, ועל גזר דינו; ובהחלטה נדחתה בקשה שהגיש המבקש לתיקון טעות בפסק הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

ביום 2.12.2021 דחו המשנה לנשיאה הנדל והשופטים מינץ ואלרון את הבקשה, בציינם כי: ״לאחר שעיינו בבקשה, החלטנו לדחותה אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אם כן, ההחלטה האם לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים או להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה על סמך הבקשה ותגובת הרשות האוכפת, הנה החלטה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה, ובנגוד לנטען על ידי המערער לא קיימת כל חובה לקיים דיון בבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שניתן בגזר דין וממילא לא קיימת כל חובה לנמק מדוע בית המשפט סבור שאין צורך לקיים דיון בבקשה.

בית המשפט העליון עמד לא אחת על חשיבות ההנמקה של ההחלטות השיפוטיות ופסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4027/22, מיום 24/7/2022 (אליו הופניתי על ידי ב"כ המערער בהודעתו מיום 25/7/2022), הנו אך אחד מני פסקי דין רבים שעמדו על חשיבות ההנמקה.

...

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

סוף דבר לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, והערעור נדחה בזאת.

המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור סך של 5,000 ₪.

בעיניין זה, המשיב מפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2022 וטוען כי החלטה זו תיקנה את החלטתו של כב' השופט (בדימוס) סטרשנוב, אשר המליץ בפני מנכ"ל המשיב לשקול את המשך העסקתו של ד"ר רומוב כפוסק בועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי.

לעניין זה, מפנה המשיב להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.1.2022 במסגרתה הורה בית המשפט על עיכוב כניסתה לתוקף של התליית הרשיון עד למועד מתן פסק הדין; וכן להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.6.2022 במסגרתה ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 18.6.2022.

אחת מהחובות המוטלות על הועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שפוטי היא חובת ההנמקה, אשר הנה חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ראו דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

...

לעניין זה, מקובלת עליי טענת המערער שלפיה במקרים בהם פוסק מפסיק לשמש כפוסק בוועדות רפואיות או שנמנע ממנו מלשמש כפוסק מטעמים בריאותיים, המשיב מחליף את ההרכב מבלי להגיש בקשות לביטול פסק הדין המחזיר.

עם זאת, למעלה מהצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין אני סבורה כי חלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, כפי שיפורט להלן.

קביעתה זו של הוועדה, למרות הוראותיו הברורות של פסק הדין המחזיר ולמרות שאין חולק כי המערער סובל מהליקוי האמור, מעוררת חשש כי היא נעולה בעמדתה שלא להעניק למערער נכות בגין ליקוי זה. סיכומו של דבר על יסוד האמור לעיל, עניינו של המערער יושב לוועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכב אחר על מנת שתדון בערר המערער מראשיתו.

ב"כ המשיב 2 הוסיפה כי ככל שתידחה עתירתה לדחות את הבקשה אזי שיש לקבלה באופן חלקי במובן זה שיתאפשר למבקש לעיין בכתב האישום, בהחלטות בית המשפט ובפסק הדין בלבד תוך השחרת פרטים מזהים.

לעניין זה ראו ע"א 3976/04 בנק דיסקונט לישראל נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (פורסם בנבו, 25.10.2004) (להלן: "עניין כרמלטון"), פסקה 5: "...ההוראה בתקנות לפיה על המבקש לנמק את הבקשה ולפרט את העניין שיש לו בתיק נועדה לאפשר לבית המשפט, במקרים שהדבר נידרש, לבצע איזון ראוי בין זכות העיון ובין הפגיעה העלולה להגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בעקבות העיון". וכן ע"א 8763/17 אלדור נ' פלונית (פורסם בנבו, 23.1.2023) (להלן: "עניין אלדור"), אליו הפנה המבקש עצמו, פסקה 6: "לכל האמור יש להוסיף כי ככלל, כאשר בבקשת העיון נטען כי העיון בתיק בית המשפט נידרש לשם היתדיינות בהליך משפטי אחר אשר יש לו קשר עינייני נטען להליך בו מבוקש העיון, הרי שמבקש העיון אינו נידרש, ככלל, להסביר כיצד העיון יועיל לו להתדיינות המשפטית "האחרת"..

תקנה 4(א) היא שמסדירה את הזכות של מי שאינו בעל דין לעיין בתיק בית המשפט, ולפיה: "כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית המשפט ובילבד שהעיון בו אינו אסור על-פי דין". למעשה, זכות זו נגזרת מעיקרון פומביות הדיון (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) כמו גם, מחובת השקיפות המוטלת על רשויות ציבוריות.

...

אמנם המבקש לא הרחיב באשר לסוג הטענה של הגנה מן הצדק אותה הוא מבקש לבסס (אף שניתן לשער ממה שהסכים המבקש לפרט שטענתו מתייחסת למצב של אכיפה בררנית לשיטתו), אך סבורני כי די בכך שהמקרה בתיק המתנהל כנגדו דומה לתיק שבכותרת והמסמכים בו נדרשים לצורך הליך פלילי כאשר צד להליך הינו רשות ציבורית אחרת לקבוע קיומה של זיקה מספיקה של המבקש לתיק שבכותרת.

לעניין זה ראו למשל עע"מ 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.11.2013), פסקה 27: "...מדברים אלה עולה כי כאשר נאשם במשפט פלילי מבקש מידע הדרוש לו לצורך ההליך הפלילי עצמו, נקודת המוצא צריכה להיות אוהדת לבקשה, בכפוף לחריגים כדוגמת הקצאת משאבים בלתי סבירה, פגיעה בלתי מידתית בפרטיותם של צדדים שלישיים (תוך שימת לב מיוחדת לנפגעי עבירות) ועוד". כן ראו עניין פז-גז, פסקה 13: "לדידי, מטרת הבקשה לעיון – קיומו של הליך משפטי דומה – מספיקה היא בנסיבות העניין כדי להצדיק את העיון למרות עמדת הצדדים לערעור עצמו ולמרות האינטרס שלהם שתוכן התיק וטענותיהם בערעור לא ייחשפו [...] בכך מוגשמת, הלכה למעשה, נקודת המוצא שלפיה זכות העיון עדיפה היא בהיעדר ראיה לסתור. מסקנה זו נכונה היא בייחוד שעה שצד להליך שבפניי הינו רשות ציבורית". כן ראו רע"פ 1201/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.08.2020), פסקאות 4-5; עע"מ 2398/08 מדינת ישראל נ' סגל (פורסם בנבו, 19.6.5011), פסקאות 33-35.

לאור כל האמור, אני מאפשר למבקש לעיין בכתב האישום, בטופס הסדר הטיעון שהוגש, בפרוטוקולים ובמסמכים שונים המצויים בתיק בכפוף לכך שיושחרו מאלה פרטים מזהים של משיב 2, למעט שמו (שכפי שכבר נמסר הועבר לעיון המבקש).