לטענת הלקוח, היה על הבנק לכבד את השיקים בהתאם לסעיף 10(א)(3) לחוק, שעניינו לקוח אשר יש לו יסוד סביר להניח כי הייתה על הבנק חובה לפרוע את השיק, בין בשל יתרה מספקת ובין מכוח הסכם.
כנספח ב' לתגובה צירף הבנק דף חשבון של הלקוח מיום 26.8.12 ועד ליום 19.9.12, ממנו עולה כי היתרה מן הדף הקודם, הייתה יתרת חובה של כ- 254,000 וכי ביום 26.8.12 הייתה יתרת חובה של כ- 277,000 ₪, אולם ביום 27.8.12 ירדה יתרת החובה ללמטה מ – 220,000 ₪ ונשארה בערך באיזור הזה עד ליום 30.8.12.
...
בית המשפט שם קבע:
"... אין ממש בחלקו זה של הערעור ויש לדחותו: אין כל ספק, אף אליבא דהמערערות, כי המצב העובדתי בעת סירוב ההמחאות היה של חריגה גדולה ממסגרת האשראי המאושרת, ובמצב שכזה אין המשיב צריך לחכות ולו יום אחד לקבלת תשלום עתידי – ולו אף מובטח תשלום זה מחמת מעמדו של המשלם. גם חריגות שאושרו בעבר במסגרת יחסי המשיב והמערערות אינן יכולות ללמד דבר וחצי דבר באשר לענייננו. חריגות אלו, בין אם עלו על החריגה דנן ובין אם לאו, הינן תוצר מובהק של מערכת היחסים האמור, ואינן יכולות להוות מדד באשר לאלו שתבואה אחריהן או להוות מקור הסתמכות...".
בעניין אחר, התקבלה טענה דומה של לקוח, אולם אני סבורה כי הנסיבות שהוכחו באותו עניין, לא הוכחו בענייננו.
בהקשר זה קבע בית המשפט העליון:
"... בענייננו מדובר בהחלטה על פי סעיף 10 לחוק, שעניינה בבקשה לבטל הבאה במניין של אחד או יותר מן השיקים המסורבים מן הטעמים המוזכרים בסעיף, ולשיקולי נוחות הלקוח – גם אם פשיטא שאין מי שרווה נחת כשמוטלת הגבלה על חשבונו – אין השלכה מהותית כאן. הלקוח בכגון ענייננו עשה את מעשיו בידיעה באשר למצבו כלפי הבנק....".
מכל האמור לעיל, אני סבורה, כי הלקוח לא הצליח להראות, כי הבנק כעניין שבשגרה אפשר לו לחרוג באופן דרמטי ממסגרת האשראי שלו.
אשר על כן ומשלא הוכח בפני כי התקיימה אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 10(א) לחוק, אני דוחה את הערעור ומחייבת את הלקוח בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪.
