חובת הבנק לכבד הוראת ביטול בגין חיובים

עוד נטען, ביחס לשיקים אחרים, כי הם בוטלו ועל כן על המשיב היה לסרבם מסיבה זו ולא מסיבה של אכ"מ. במסגרת בקשת העירעור הראשונה טענה המערערת עוד כי גם לאחר שהשיקים הראשונים סורבו המשיב הוסיף לכבד שיקים גם כשהחשבון ביתרת חובה, והיא הצביעה על מספר דוגמאות לכך.

בבקשת העירעור הסתמכה המערערת על העילה המעוגנת בסעיף 10(א)(3) לחוק, העוסקת במצב דברים שבו "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו". כאמור, המערערת טענה כי נוצר בינה לבין המשיב "הסכם מכללא" לפיו המשיב מכבד שיקים למרות חריגה בחשבון, וזאת על יסוד הסכמה בעל פה שהכספים לפרעון השיקים האמורים יופקדו במועד מאוחר למועד שבו הוצגו לתשלום בבנק.

בעירעור הראשון העלתה המערערת שתי טענות נוספות הנוגעות לשני שיקים שנטען שהופקדו בטעות על ידי צד שלישי לאחר שסוכם בינה לבין הצד השלישי שהשיקים האמורים לא יופקדו, כמו גם לחמישה שיקים שניתנה לגביהם הוראת ביטול ואף על פי כן סורבו גם בעילת אכ"מ. לא מצאתי ממש בשתי הטענות האמורות.

...

מסקנה דומה מתבקשת גם ביחס לשיקים לגביהם ניתנה הוראת ביטול; הגם שככלל אין בהוראת הביטול כדי למנוע סירובו של שיק גם בעילת אכ"מ, מקום בו עילה זו מתקיימת (ראו, עמית, בעמ' 454).

בנסיבות אלה, ובשים לב למספר הרב של השיקים שסורבו, יש לדחות את הערעורים.

על כן, גם בשים לב לכך, דין הערעורים להידחות.

השיקים לא כובדו מהסיבה "נתקבלה הוראת ביטול". שני השיקים נמשכו מחשבון המבקשת.

בהיעדר חתימת הסבה כדין - אין לחייב את המבקשת; שתי החברות האמורות לא סיפקו למבקשת כל תמורה בגין השיקים; גם קלמנטינה לא סיפקה למבקשת כל תמורה בגין השיקים; ירוק בריא ותפוז, בחוסר תום לב, העבירו את השיקים הלאה וסחרו בהם, ביודען שלא סיפקו כל תמורה בגינם למבקשת; השיקים נימסרו לבנק בנגוד להרשאה; אין יריבות בין המבקשת לבנק והם צדדים רחוקים לשטר; הפקדת השיקים על ידי הבנק לצורך ניכיון, או בטוחה למתן אשראי, נעשתה שלא כדין.

לפיכך, טוען איתמר, סיילור ואבישי פעלו כנדרש במתן הוראת ביטול בגין השיקים שקבלה מהם תפוז, היות ולא ניתנה בעדם תמורה כלשהיא.

אין ולא היה קשר עסקי בין המבקשת לבין הבנק, מהסיבה הפשוטה שעסקינן בשיק סחיר ואין כל חובה שיהיה קשר עסקי בין מושך השיק לבין האוחז שהשיק הוסב לו. המבקשת בעצמה מודה כי מדובר בצדדים רחוקים ועל כן ברור כשמש, כי אין ולא אמור היה להיות קשר עסקי בין השניים.

...

טענות המבקשת בתצהיר הראשון מנהל המבקשת, מר אבישי ישראל (להלן: "אבישי"), הגיש תצהיר בשם המבקשת ובו נטען כי יש לדחות את התביעה השטרית מאחר שאין יריבות בין המבקשת לבין הבנק מנימוקים אלה: המבקשת והבנק הם צדדים רחוקים לשטר; מעולם לא התקיים קשר בין המבקשת לבנק; מעולם לא התקיים קשר כלשהו בין המבקשת לבין הנפרעת בשיק - קלמנטינה; מעולם לא ביקשה המבקשת מהבנק כל שירות או כל תמורה בגין השיקים; מעולם לא סיפק הבנק למבקשת כל שירות או כל תמורה בגין השיקים; הבנק אינו מחזיק בשיקים לטובתו.

לו היתה המבקשת מבססת את התנגדותה אך ורק על התצהיר הראשון, הרי שזו היתה נדחית, אלא שכאמור, ימים ספורים לפני הדיון בהתנגדות, המבקשת הגישה תצהיר משלים, אשר עיקריו פורטו לעיל והשאלה עליה יש להשיב היא, האם יש באמור בתצהיר המשלים כדי לשנות את פני הדברים עד כדי קבלת ההתנגדות, או שמא גם האמור בו אינו יכול לשנות את התמונה (המעורפלת) אותה ציירה המבקשת.

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר התלבטות הגעתי למסקנה, כי מן הראוי לקבל את ההתנגדות, אך בכפוף להפקדת סך של 35,000 ₪ ולהלן הטעמים להחלטתי: מעבר לכך, שהתצהיר המשלים שונה מהותית מהתצהיר הראשון, הרי שגם הוא מעלה תהיות ושאלות רבות וגם הוא אינו מפורט דיו.

סיכומו של דבר: התרשמתי, כי הגנת המבקשת דחוקה ועל סף הגנת בדים.

כב' הרשם ציין בהחלטתו שאין מחלוקת שחשבון החייבת נמצא ביתרת חובה והבנק כיבד את התחייבויות החייבת בגין שיקים והוראות קבע והמשמעות היחידה של היתנהלות הבנק שהוא אפשר לחייבת לעשות שימוש במסגרת האשראי שהוקצתה לה , שאם לא כן הבנק לא היה מכבד את השיקים וההתחייבויות.

בית המשפט בעיניין טובלי קיבל את העירעור, ביטל את החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל וקבע בהתייחסו לפסק דין אלבס, שזכותה של החייבת בתיק ההוצאה לפועל למסגרת אשראי, הנה זכות שלא ניתנת לעיקול וזאת כל עוד המשיך חשבונה של החייבת לפעול ביתרת חובה, לא היה לעיקול על מה לחול, ולפיכך אין מקום לחייב את הבנק בחוב הפסוק.

...

טענות המערערת המערערת טוענת שכב' הרשם טעה בהחלטתו להחיל את עניין אלבס על המקרה הנדון מאחר ולטענתה, הבנק הוציא כספים בניגוד לצו העיקול, וכל ניסיון להצדיק עניין זה מאחר וחשבון החייבת היה ביתרת חובה, דינו להידחות.

נוכח נימוקים אלה, הנוגעים בעיקר ליחסים בין הלקוח לבנק ולמהות הזכות החוזית לקבלת אשראי בנקאי, קבע בית המשפט כי אין לעשות הבחנה בין עיקול זמני המוטל על ידי בית המשפט ובין עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפעול לגביית חוב פסוק: "מכלול הטעמים המפורטים לעיל שולל בעיני את האפשרות להטלת עיקול על הזכות לקבלת אשראי לפי הסכם מסגרת שבין הבנק ללקוחו, וזאת בין אם מדובר בעיקול זמני המוטל מתוקף תקנות סדר הדין האזרחי בהליך תלוי ועומד, ובין אם מדובר בעיקול לגביית חוב פסוק בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי גבייה על-פי פקודת המיסים (גביה)....כפי שצוין לעיל, אין מקום להטלת עיקול כזה גם באותם המקרים שבהם קיים חוב פסוק או חוב בר-גבייה וזאת מן הטעמים שפורטו, אך מסקנה זו יפה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעיקול זמני...". אמנם בית המשפט היה ער לכך שהמשמעות של קביעה זו היא מתן אפשרות ללקוח לנהל פעילות עניפה 'חסינה' בפני עיקולים, בגבול מסגרת האשראי ולקושי בעיקר בעיקולים בלשכת ההוצאה לפועל.

יישום הדברים הנ"ל על ענייננו מוביל למסקנה, כי לא נפל רבב בהתנהלותו של הבנק בכל הנוגע לכיבוד החיובים של החייבת בתקופת העיקול.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הערעור.

אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו ואלה שהוגשו בדיון, ולאחר ששמעתי עדויות הצדדים בפניי וכן עדותו של מר חדד, הגעתי למסקנה כי יש לקבל העירעור, מן הטעמים שלהלן: המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 1 לחוק שיקים ללא כסוי, תשמא-1981 (להלן: החוק") מגדיר מהו "שיק שסורב": "שיק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סרב לפרעו מחמת שלא הייתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם הייתה סיבה נוספת לסרוב או אם ניתנה הוראת ביטול;" כב' השופט יצחק עמית, במאמריו "חוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד (1998) (להלן: מאמר י' עמית") בעמ' 449, 450, מתייחס לתכלית הציבורית שהחוק נועד לקדם - ".... לצמצם תופעת השיקים ללא כסוי תוך יצירת הסדר מפורט, שבא לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני נגע השמוש לרעה בשיקים לבין האנטרס הצבורי החשוב של השמוש באמצעי תשלום זה" ביסוד החוק מצויה הנחה בדבר אי-נוחות שתגרם לבעל חשבון בנק כפועל יוצא מהגבלת החשבון.

(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו; על פי הוראת סעיף 10(א)(3), "היסוד הסביר" צריך להתבסס על יתרה מספקת בחשבון או לחילופין חובת הבנק לפרוע השיק מכוח הסכם.

נוהל המפקח על הבנקים: ניהול בנקאי תקין - "ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב" (להלן: "נוהל 325") , הקובע בסעיף 4 , כדלקמן: תאגיד בנקאי לא יאפשר הווצרותה של יתרת חובה בחשבון עובר ושב, העולה על מסגרת האשראי שאושרה והוסכמה כאמור בסעיף 3 לעיל, אלא במקרים ובתנאים הבאים: בקשת לקוח לכבד חיוב מסוים – ביקש לקוח לכבד חיוב מסוים בעטיו צפויה להווצר חריגה, רשאי התאגיד הבנקאי, על פי שיקול דעתו, להענות לבקשה.

...

סוף דבר בהתאם לנימוקים המפורטים לעיל, התקבלו טענות המערער לביטול החלטת המשיב לכלול שיק מס' 5 ושיק מס' 10 מתוך עשרת השיקים שברשימת השיקים המסורבים המפורטים בהודעת ההגבלה.

אני מורה על גריעתם של שיק מס. 1983401 ושיק מס. 1983520 מרשימת השיקים המסורבים.

בנוסף, הנני מורה למזכירות להשיב למערער, באמצעות בא-כוחו, את הפיקדון שהופקד עם הגשת הערעור.

הא ראיה כי סיבת הביטול שנרשמה עליהן היתה מתן הוראת ביטול ולא העידר כסוי מספיק (לפי הוראת בנק ישראל כאשר אין כסוי על הבנק לרשום זאת אף שניתנה הוראת ביטול).

למצער, המבקשת הצביעה על אותות מירמה ברורים במעשי החייב ולפיכך, בהתאם לקבוע בעיניין סנדובסקי, עבר אליו הנטל לסתור מירמה מצידו, דבר שלא עשה בתגובתו, הנעדרת תצהיר.

ההמחאות שנמסרו בוטלו על ידי החייב (ראו עמ' 31 ש' 30 לפרוטוקול נספח ט') כאשר נרשם עליהן כי לא כובדו מחמת הוראת ביטול ולא העידר כסוי.

החייב לא סיפק תשובה מדוע נמשכו מהחברה סכומי כסף כה משמעותיים בעוד שהחברה לא פרעה את חובה כלפי המבקשת.

...

האקדמיה ללשון עברית, תוך הפניה למילון "ההווה" מגדירה מונח זה "רמאות, הטעיה בכוונה להפיק תועלת". סעיף 414 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 מגדיר מונח זה כך: "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". שוכנעתי כי המבקשת הרימה את הנטל הראייתי להוכיח כי יש מירמה, הונאה, וחוסר תום לב במעשי החייב, ביצירת החוב כלפיה, ובעצם שיתוף הפעולה עם פעולות אבי החייב אשר היה מצוי אותה העת בהליך פשיטת רגל.

לסיכום, שוכנעתי כי זהו המקרה החריג המצדיק החרגת החוב כלפי המבקשת מצו הפטר, אם יינתן לחייב, וכך אני מורה.