נכונה אני להניח, לצורך הדיון וההכרעה בתיק זה, כי מקום בו מסר גורם החייב בדווח מידע שגוי בדבר נסיבות שיש בהן כדי להעיד באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפירעון תשלומים, ודיווח זה גרם ללקוח לחיווי אשראי שלילי (אדום) – מהוה הדיווח השגוי "פירסום" לפי חוק איסור לשון הרע, המקים ללקוח עילת תביעה נגד הגורם המדווח.
כפי שהערתי לעיל, מדובר בהנחה שכלל אינה מובנת מאליה, והבנק העלה בהקשר זה מספר טענות כבדות משקל הראויות לדיון, בין השאר בשאלה אם מדובר ב'פירסום' כמשמעותו בחוק, האם הוא חוסה תחת הגנות החוק, וכיוצ"ב. השאלה, האם בהיתחשב בחובת הדיווח המוטלת על הגורם המדווח, ביחסים בינו ובין המאסדר וחלוקת האחריות ביניהם, ובמכלול הוראות החקיקה המסדירות את מסירת הנתונים והאחריות בגין אי ההקפדה על הוראות החוק, ניתן וראוי להטיל אחריות בלשון הרע בגין פירסום שגוי מסוג זה – היא שאלה נכבדה הראויה לדיון מעמיק.
אכן, השוואת הדו"חות מלמדת על כך שבדו"ח שהופק לפני תיקון הטעות (נספח 3 לכתב התביעה) קיים דיווח של הבנק אודות התובעת, אשר אינו מופיע בדו"ח המתוקן (ראו עמ' 10 לדו"ח, עמ' 26 לנספחי כתב התביעה).
...
בכתב ההגנה טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות, שכן הדיווח שהוא מוסר על פי דין למאגר המידע של נתוני אשראי בבנק ישראל, בהתאם להוראות חוק נתוני אשראי, תשע"ו – 2016 (להלן: חוק נתוני אשראי) אינו עולה כדי פרסום, ולמצער הוא מהווה פרסום מותר כהגדרתו בחוק וחוסה תחת ההגנות הקבועות בו.
הבנק אישר, כי עקב טעות, דווח למערכת נתוני האשראי, עם עלייתה לאוויר, מידע שגוי לפיו התובעת עדיין ערבה לקיומו של חוב, וזאת אף כי מספר שנים קודם לכן, לאחר שננקטו נגדה הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ, הסדירה התובעת את תשלומו במסגרת הסדר פשרה שנחתם עימה.
העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.
אשר להוצאות המשפט – בהתחשב בנסיבות העניין, ובכלל זאת בעובדה שהצדדים הגיעו בשלב מוקדם יחסית להסדר דיוני שייתר את הצורך לשמוע ראיות בתיק; ובעובדה שאף שמצאתי כי דין התביעה להידחות, אין חולק כי הבנק שגה בעניינה של התובעת, באופן שלכל הפחות גרם לה לטרדה בצורך בהגשת בקשה לתיקון – מצאתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך.
סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.