חובת דיווח על תאונת עבודה

לעמדתו, מדובר בחובה מוגברת, עת התובע נעדר כחודשיים ימים מעבודתו עקב מחלה.

הנתבעת לא סיפקה כל עילה לסיבה בשלה פיטרה את התובע שעבד שנתיים, זמן קצר לפני שהתובע מדווח על תאונת עבודה.

...

בכל הנוגע להלוואה בסך 2,000, מאחר שהוצג בפנינו העתק שיק לפקודת התובע מחודש 10/2019, אנו קובעים כי יש לקזז תשלום זה מן הסכומים שפסקנו לטובת התובע.

כן אנו קובעים כי מאחר כי אין מקום לתשלום פיצויי הלנה בנסיבות אלו, לאור עמדת הנתבעת באשר להליך הפיטורים, כמו גם טענת הקיזוז אשר התקבלה בחלקה.

לסיכום - לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש 1/2020 ועד למועד התשלום בפועל.

מעדותה של עו"ד צינקלר שקד עלה, כי בתקופה הרלוואנטית נהג שהיה מעורב בתאונת עבודה ולא יכול להמשיך בסידור העבודה הקבוע לו היה מדווח למנהלים הישירים שלו, ולהם לא היתה חובה לדיווח לגורם כלשהוא או לרשום במקום כלשהוא לגבי התאונה.

באשר לעובדה שהדיווח לאגד לעניין התאונה בעבודה התבצע רק כחודשיים לאחר הארוע, ביום 6.3.2017 – הרי שמהעדויות בפנינו למדנו כי בתקופה הרלוואנטית לא היה באגד נוהל מסודר לעניין דיווח על תאונות עבודה, ועל כן, אין בכך כדי להפריך את טענות התובע.

...

ואולם, לאחר ששמענו את עדותם של עופר כהן ועו"ד צינקלר שקד, שוכנענו כי הסיבה לכך הינה שלאגד לא היה נוהל מוסדר לגבי דיווח על תאונות עבודה.

מכל המפורט לעיל – אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין פגיעתו מיום 8.1.2017.

סוף דבר: החלטה לעניין מינוי מומחה תפורסם בנט המשפט.

בנ/1 מיום 15.11.2018, בדווח על תאונת עבודה, נרשם - "אנגלה עובדת בגן טרום טרום חובה גלאי 3 התפקיד דורש החלפה לילדים שעושים צרכים לא בשירותים באותו יום כאשר החליפה לילד את הבגדים הילד נתלה עליה היא הרגישה קליק בגב". בכתב התביעה ובתצהיר התפתחה הגירסה: "במסגרת עבודתה, החליפה בגדים לילד בשם ראם, בן שלוש בעל משקל גוף כבד יחסית לגילו, הילד נתלה עליה בצואר ושניהם מעדו, התובעת בכדי למנוע פגיעה בראשו הניחה ידה מתחת לראשו, ומעדה ביחד עימו על הקרקע קדימה כשהיא מעליו וידה מושטת תחת ראשו. (להלן: "התאונה").

...

הכרעה לאחר שנשמעו עדות התובעת והעדה מטעמה, גב' לירון דמתי, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות לפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו (עב"ל 60435-12-13, אליהו ימין - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6 בינואר 2015).

" (עמ' 9 לפ' שורות 36-35 לעדות דמתי) משלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדות דמתי ונוכח גרסתה המתפתחת של התובעת, אנו סבורים כי דין התביעה להידחות.

בטופס "דיווח על תאונת עבודה" בהתאם לפקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945, ציין המפעל ביחס לנסיבות התאונה: "במהלך עבודת תיחזוקה החליק מכסה מתכת כבד ופגע ביד שמאל של העובד" (מוצג 29 במוצגי התובע).

כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב-"נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט (1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה לאחר שעיינתי בראיות שהובאו לפניי נחה דעתי שהתובע הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר בתקופת העבר כמפורט להלן: בתקופה בה התובע נעדר מעבודתו לאחר התאונה והיה באי כושר מלא (מיום 30/09/2015 ועד ליום 6/03/2016) – התובע לא עבד בתקופה זו ולא היה כשיר לעבודה ( בהתאם להערכת המומחה מטעם בית המשפט).

...

הנתבעת טוענת כי התאונה אירעה בשל אחריותו הבלעדית של התובע ולכן דין התביעה נגדה להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי שאין מקום להורות על ניכוי רעיוני של המענק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר (כולל הפסד פנסיה) גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) הוצאות רפואיות ונסיעה 95,512 ₪ 416,680 ₪ 7,000 ₪ נזק לא ממוני 125,000 ₪ עזרת צד ג' 120,000 ₪ סה"כ פיצוי 764,192 ₪ ניכוי תגמולי המל"ל סה"כ פיצוי לאחר הניכויים 356,216 ₪ 407,976 ₪ אחר כל האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסך 407,976 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ וכן בצירוף הוצאות משפט בסך 14,600 ₪.

הניזוק הגיש תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, לתובע בתביעה זו, ולאחר שעמד לפני ועדות רפואיות של התובע נקבעה לו נכות, ושולמו, וישולמו לו, תגמולים העולים כדי הסך של כ- 880,000 ₪.

פרט לכך, מפנה התובע לתיקונים 146 ו- 168 לחוק הביטוח הלאומי, בגדרם הוחלה חובת דיווח על מבטחת במקרה בו היא או צד שלישי ניכו, או רשאים היו לנכות, סכום כלשהוא מהפיצויים שהם חייבים לשלם לניזוק, תוך הארכת תקופת ההתיישנות לשבע שנים ממועד ההודעה, או מהמועד בו נודע למוסד לביטוח לאומי על ההליכים בין הניזוק למבטחת, לפי המוקדם, ועד למאקסימום של 15 שנה ממועד התאונה.

...

בחינה תכליתית של דיני ההתיישנות מביאה למסקנה זהה.

התביעה אפוא לא התיישנה, ובהתאם דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף להידחות.

הבקשה נדחית.