חובת דיווח על מחקר לפי תקנות לעידוד מחקר

אתה החלטת לעצמך איך צריך לקיים תקנות וגם חשבת שלא צריך לדיווח על כך, אתה רוצה שאני אראה לך? אני מפנה אותך לסעיף 49 לתצהירך וסעיף 50.

יש פה טעות קטנה, מנהל מקצועי של מרכז צלילה על פי תקנות הרשות, יכול להיות מישהו שהוא לא כשיר רפואית ויש לזה תקדימים, למשל מרכז צלילה נהריה, המנהל המקצועי לא היה כשיר רפואית במשך קרוב לשנתיים, אני לא היה לי אישור רפואי במשך פחות מחודשיים.

בתאריך 24.12.14 קיימו ד"ר פיין ופרופ' גנין פגישה עם התובע בעיניין זה, ושיגרו לו סיכום הפגישה בכתב באמצעות הדואר האלקטרוני, כדלקמן: "זימנו אותך היום לשיחה כדי להבין מדוע לא השגת אישור רפואי לכשירות צלילה כפי שהנהלת המכון דרשה, בהתאם להמלצות וועדת הצלילה אשר בה אתה חבר. טענת כי הסיבה היא רפואית וחסויה. התפלאנו מאוד להווכח שבשלושת החודשים שחלפו מאז הוציאה הנהלת המכון את הדרישה מכל הצוללים להמציא אישור רפואי, לא טירחת להודיע לנו שיש לך אישית בעיה עם ביצוע הבדיקות הרפואיות הנדרשות. בתור המעסיקים שלך ואלו הנושאים באחריות לשלומם של כל עובדי המכון ותלמידיו בעת עבודתם, הננו סבורים ששגית באי דיווח על אי יכולתך לעמוד בהנחיות ההנהלה. יתרה מזו, כקצין הצלילה האמון על בטיחות הצוללים היינו מצפים שתהייה ראשון הממלאים את חובת הבדיקה הרפואית. לא ייתכן שנגלה את קיומה של הבעיה כבדרך אגב, בבודקנו את רשימת הצוללנים שביצעו את הבדיקה.

באשר לטענת הנתבעת כי התובע ביצע צלילה ללא בדיקות רפואיות, דבר אשר נאסר עליו - טוען התובע כי הצלילה היחידה שביצע ללא בדיקות רפואיות הייתה בנסיבות מיוחדות לצורך החלפת פילטר מי-ים למערכות המחקר על מנת להבטיח את המשך תיפקודן התקין.

כך גם טען ד"ר חפוטה במעמד השימוע בתגובה לדבריו של התובע: "שעודד בכל זאת טרח ובא מאילת, לא ביקש לדחות את מועד השימוע ולא ניצל את זכותו להזמין מישהו מטעמו לשימוע כפי שנכתב במכתב ההזמנה לשימוע. חופי מעיר גם כי עודד יכול היה למנוע מפרופ' גנין ומד"ר פיין להגיע מאילת. אם היה מבקש לדחות היינו נענים." בנסיבות אלו, אין לקבל את גרסת התובע כי לא ניתנה לו ההזמנות להתייעץ עם עורך דין או להביאו לשימוע.

...

נוכח האמור, אין בסיס לרכיב תביעה זה ודינו להידחות.

סוף דבר תביעת התובע, על כל רכיביה – נדחית.

משנדחתה תביעתו, ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט בסך 8,500 ₪ תוך 30 יום.

כטענות סף נטען שהתובענה אינה עומדת בדרישת סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, מפני שהחוק למניעת עישון אינו מנוי בתוספת השנייה לחוק זה ומדובר ברשימה סגורה; כי המבקשת לא שילמה אגרה בעילה לפי פרטים 1 ו-6 לתוספת השנייה לחוק; וכי בקשת האישור אינה באה בגדריו של פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שפטורה מתשלום אגרה לפי תקנה 20(31) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 ("תקנות האגרות").

המשיבים הבהירו כי מאחר שהבקשה לאישור עוסקת בפרק זמן קצר של כ-14 חודשים; לנוכח מועד תיקון החוק למניעת העישון; מאחר שהיקף ההפרות מוגבל; ומאחר שפעלו לתיקון הדרוש (לשיטת המבקשת) כאמור סמוך לאחר המצאת בקשת האישור, לרבות הוספת שלוט מתאים ובחינה כי לא קיימות עוד מאפרות בשטח החניון – המשיבים הסכימו שימשיכו לפעול בהתאם ללשון החוק למניעת העישון; להדריך את עובדיהם בדבר הוראות החוק; ולמנות עובד בחניון שתפקידו יהיה בנוסף לתפקידיו הייעודיים לפקח על איסור ומניעת עישון במקומות אסורים, לרבות דיווח לגורמי האכיפה ככל שיהא בכך צורך.

סוגיית האגרה לנוכח טענת המשיבים שהמבקשת לא שילמה אגרה בעד הבקשה על אף שאין היא פטורה ממנה; ובהנתן שלבית המשפט הוגשו בקשות אישור דומות באותה עילה, התבקשה (ביום 19.12.2019) עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלות האלה: (1) אם בקשה לאישור שנסמכת על פרטים 1 ו-6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות צריכה להיות מחויבת באגרה; (2) ככל שהתשובה חיובית – כיצד העובדה שלא שולמה אגרה משפיעה על כוחו של בית המשפט להדרש לבקשה כעת, כשהוגשה בקשת הסתלקות; (3) אם יש בעובדה שלא שולמה אגרה כדי להשליך על השאלה אם יש מקום לאשר הסתלקות מתוגמלת (אם וככל שיימצא שהייתה חובה לשלם אגרה בגין בקשה כזו).

בית המשפט העליון (השופטת ע' ברון) עמד בהרחבה על הראציונאל המונח ביסודו של סעיף 16(א) לחוק (לאחר שתוקן בשנת 2016) ומסגרת האיזונים הקבועה בו. הוא סקר את הפסיקה ומחקרים אמפיריים שהראו שבמקרים רבים הנתבע מסכים לתת לתובע טובת הנאה רק כדי לחסוך מעצמו את ניהול ההליך והעלויות הכרוכות בו, שגבוהות מטובת ההנאה; בקשות לא יעילות מטילות עומס על מערכת המשפט, כרוכות בעלויות מיותרות לנתבעים ואינן משרתות את עניינם של חברי הקבוצה המיוצגת ושל הציבור.

סיכומו של דבר: מאחר שמדובר בתביעה "קטנה" יחסית מבחינת התגמול המיוחד ושכר הטירחה המוסכם, אשר שרוי בהלימה להקף התועלת לחברי הקבוצה ולהרתעה הנדרשת לצורך השגת התכלית; בשים לב שהתקיים דיון קצר אחד בלבד (גם הוא ביוזמת בית המשפט); שראוי לעודד הגשת תובענות כמו זו ולסיימן בדרך זו; ושבלא פטור מהחלק השני של האגרה יש סיכון שהתוצאה לא תהיה יעילה או תקפח יתר על המידה אחד מהצדדים – אני סבור שקמים טעמים מיוחדים לאשר פטור מהחלק השני של האגרה.

...

] משהגיעה הערכאה הדיונית לכלל מסקנה כי יש מקום בנסיבות המקרה הקונקרטי לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת של הסתלקות, יש לעשות כן לאורם של העקרונות המנחים הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.

ומזווית אחרת: במקום שהמדינה תקבל 5,000 ש"ח כאגרה שנייה (לאחר שקיבלה 3,000 ש"ח בעת הגשת התביעה), המשיבים ישלמו 4,000 ש"ח לתכלית אשר לשמה יועדה התובענה.

סוף דבר התוצאה היא אפוא כדלקמן: בקשת ההסתלקות מבקשת האישור, כפי שתוקנה בדיון מיום 15.9.2020, מתקבלת.

התביעה האישית נדחית.

המערער ממשיך וטוען כי, בנסיבות המקרה עומדות לו מספר עילות להפחתת העיצום הכספי על פי התקנות, לרבות: אי-הפרה קודמת לפי תקנה 2(א)(1) לתקנות, שכן הוא הגיש את הדיווחים הקודמים בסיוע המשיב מבלי שננקטו נגדו הליכים להטלת עיצום כספי; הפסקת הפרה לפי תקנה 2(א)(3) לתקנות, שכן הוא פעל מיד לאחר קבלת מכתב ההתראה לבצוע הדיווח; נקיטת צעדים למניעת הישנות ההפרה לפי תקנה 2(א)(4) לתקנות, שכן הוא נקט במדיניות ניהולית טובה למניעת הישנות ההפרה אשר יושמה בשנת 2016, שהדיווח בגינה הוגש בסוף חודש ינואר 2017, באמצעות גורם מקצועי עמו היתקשר המערער.

המשיב ממשיך וטוען כי, חובת הדיווח על פי החוק חלה על כל מתקן שקיבולת הגידול שלו עמדה על 1,000 טון במהלך השנה; אין חולק כי בשנת 2015 קיבולת המדגה של המערער עלתה על 1,000 טון, ולכן הוא היה חייב דיווח לגבי אותו חלק בשנה שבו הקיבולת שלו עלתה על 1,000 טון; אין לקבל את פרשנות המערער שלפיה חובת הדיווח לא חלה מקום שהקיבולת לא עמדה על 1,000 טון במשך כל השנה אלא רק בחלקה; הדבר מנוגד לתכלית החוק ולהיגיון הסביר.

סעיף 1 לחוק מגדיר את מטרתו כדלקמן: "מטרתו של חוק זה להגביר את שקיפות המידע הסביבתי בישראל, לעודד מפעלים להפחית פליטות והעברות של חומרים מזהמים ופסולת לסביבה וכן ליצור כלי מסייע לקבלת החלטות, למחקר ולקביעת מדיניות מקיימת המבוססת על צדק סביבתי, בין השאר באמצעות כל אלה:

"הרשם" מוגדר בסעיף 2 לחוק כמי שמונה לפי סעיף 29; סעיף 29 לחוק קובע כי "השר ימנה, מבין עובדי המשרד, אדם שיהיו נתונות לו סמכויות הרשם לפי חוק זה". בהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק הפליטות הותקנו תקנות הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובת דיווח ומרשם) (הפחתה של סכומי עיצום כספי), תשע"ד-2013 (להלן: "תקנות ההפחתה").

...

בנסיבות אלה, סבורני כי מן הדין ומן הצדק להפחית את העיצום הכספי בשיעור 20%, בהתאם לתקנה 2(א)(4) לתקנות.

לעומת זאת, סבורני כי אין עילה להפחתת העיצום הכספי בהתאם לתקנה 2(א)(3), זאת משום שבמקרה דנן, המערער לא הפסיק את ההפרה מיוזמתו כנדרש בתקנה, אלא רק לאחר שקיבל את ההודעה על הכוונה להטלת העיצום הכספי, ולכך, הוראה זו לא תחול עליו.

לנוכח כל האמור, אני מחליט לקבל את הערעור באופן חלקי, באופן שהעיצום הכספי יופחת בשיעור 40% כמפורט לעיל.

תקנה 39טז1 אוסרת על שינוי מבנה האופניים באופן שיחדל מלהתקיים בהם המאפיינים הקבועים בתווית הסימון הנדרשת לפי תקנה 39טז(2)(ב)(3) (למשל, שהספק המנוע יהיה 250 וואט ומהירות הנסיעה המרבית תהא 25 קמ"ש).

מנגד, נשמעות גם טענות שונות, לפיהן שיעור נמוך של מבוטחים לא מצדיק ויתור על חובת ביטוח בכלים הנחשבים לרכב מנועי (כמו למשל בשוק האופנועים); מי שימצא כי רכישת ביטוח חובה עבור אופניים חשמליים לא כדאית מבחינה כלכלית, עשוי לפנות ולהשתמש בתחבורה ציבורית או באופניים רגילים, פיתרון שעדיף על פני השמוש באופניים חשמליים; ואם המדינה חפצה בעידוד השמוש באופניים חשמליים ניתן להקצות לכך משאבים, למשל בדרך של סיבסוד הביטוח למשתמשים אלה (ראו עמדת השופטת וולצקי בעיניין פ.ב פסקות 72-68).

הדו"ח מדווח על עלייה במספר הנפגעים בתאונות בהן מעורבים אופניים חשמליים וקורקינטים חשמליים (באופניים חשמליים – עלייה של כ-47% בממוצע לשנה בין השנים 2017-2014; בקורקינטים חשמליים – עלייה של 5%), וכן על עלייה במספר הנפגעים קשה בתאונות אלה (באופניים חשמליים – משנת 2014 ועד סוף ספטמבר 2018, עלייה של כ-55% בממוצע בשנה; בקורקינטים חשמליים – עלייה של 3%).

במילים אחרות, הזכאות כלפי קרנית היא זכאות משנית ואין לה חיות משל עצמה, כך שהזכאות "לפיצויים לפי חוק זה" כאמור בסעיף 12 לחוק, צריכה להיות ממישהו זולת הקרן (דני מור "מי יפצה נוהג חסר ביטוח אישי שניפגע בתאונת דרכים?" מחקרי משפט ב 141, 175 (התשמ"ב)).

במעשה – בכך שמחוקק המשנה תיקן בשנת 2014 את תקנות התעבורה ופטר את האופניים החשמליים מחובת רישום, רשוי ורישיון נהיגה, ולא מצא לשנות מצב דברים זה גם בתיקונים מאוחרים יותר בהם הסדיר היבטים אחרים בשימוש באופניים חשמליים, כשהתיקון האחרון ניכנס לתוקפו אך ביום 1.7.2019.

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

ביום 30.4.23 הגישה הנתבעת את עמדתה ביחס לעניין קלינין וטענה כי גם אם נסיבות שני התיקים אינן זהות הרי שפסק הדין רלוואנטי בקביעותיו העקרוניות ובהן: הקביעה כי הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בדרוג הרופאים מיום 2.3.06 אינו יוצר מסלול נוסף ונפרד להחלת הסכמי הרציפות; אישרור ההלכה הפסוקה שרק במקרה חריג ביותר שניגרם כתוצאה ממחדלי המעסיק ומההתנהלות המהוה הפרה חמורה של חובת תום הלב שגרמה לנזקים בלתי מידתיים ובלתי סבירים יש להכיר בפצוי שווה ערך לפנסיה תקציבית; והקביעות לעניין אי הטלת חובה משפטית על מעסיק בנושא דיווח על הסדר פנסיוני ושאין באי מסירת מידע על ידי המעסיק כדי להקנות סעד חריג ויוצא דופן של אכיפה של ההסדר הפנסיוני.

כמו כן, גם מערכת הבריאות אינה מעוניינת לעודד מעמד זה של רופאים שאינם מומחים שיטפלו בציבור המטופלים.

ואולם, למרות היתנגדותו הובהר לו על ידן כי קיימת חובה לשלם את פצויי הפיטורים, וכי עם קליטתו המחודשת יוכל להשיבם ובכך להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות (העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע במדינה מיום 5.4.01, העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע בקרן מחקרים מיום 17.5.01, והעתק מכתב מטעם קרן מחקרים ל"מבטחים" מיום 22.5.01 צורפו כנספחים 11-12 לתצהיר התובע).

ביחס להעסקתו של התובע בקרן מחקרים הצהירה גב' טוקמן כי קרנות המחקר הן "תאגיד בריאות" כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, ופועלות על פי תקנות יסודות התקציב (כללים לפעולת תאגידי בריאות), תשס"ב-2000.

...

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת שלפיה העסקתו של התובע על ידי קרן מחקרים הייתה דרך מוכרת ולגיטימית כדי להתגבר על מגבלות של תקציב ותקנים, וכי הייתה זו הדרך היחידה באותה עת לסייע לתובע בהמשך העסקתו בבית החולים.

בהתאם לכל האמור לעיל, ניתן צו עשה המחייב את הנתבעת להחזירו למסלול של פנסיה תקציבית באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.8.01, כעובד מדינה, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבעת.

לסיכום אנו מקבלות את תביעת התובע.