חובת גילוי על פי סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות

בהחלטתי בבקשת האישור קבעתי כי לכאורה דמי הגבייה הם תוספת כהגדרתה זו, שאותה יש לכלול בשיעור העלות הממשית של האשראי, שאותו חובה לגלות לפי סעיף 3(ב)(8) לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

סעיף 9(א) לחוק, בנוסחו בזמנים הרלוואנטיים, קבע כך: ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן היזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.

...

(פרשת צוניאשוילי, פסקה 19; וראו פסק-הדין בבר"ע על החלטתי הראשונה, פסקה 5) כאמור, בקשת התובעים היא לבטל את הסעיפים בחוזה ההלוואה שמכוחם גבו הנתבעות את העמלות ולא את החוזה המלא (אזכיר כי בתביעת רון נתבע אך ביטולו של הסעיף שעניינו דמי הגבייה), והם עותרים להשבה מלאה של העמלות שלא גולו בנתון של שיעור העלות הממשית של האשראי.

בהתחשב בכל האמור לעיל יקבל רון גמול בשיעור 15 אחוזים מהסכום שתשיב פמה סוכנויות לקבוצה.

ס ו ף ד ב ר התוצאה היא שהתובענות מתקבלות בהתאם לקבוע לעיל.

לשם בדיקת הוצאתו של פסק-הדין מן הכוח אל הפועל אני ממנה בזאת את רו"ח אהוד רצאבי.

לטענת המבקש המשיבה הפרה את הוראות סעיף 3(ב) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג 1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), כאשר בין היתר נטען כאמור כי במסגרת הסכם ההלוואה כאמור לא פורטו העמלות וזאת בנגוד להוראות החוק.

לעניין חוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים נטען כי סעיפים 41 ו-47 קובעים את חובת הגילוי וכן איסור הטעה זאת בדומה להוראות אשר נקבעו במסגרת חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

על פי האמור בבקשת האישור התובענה חוסה בחלקה כ"תביעה נגד עוסק" ואילו החל משנת 2017 עילת התביעה היא לפי סעיף 3א לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות וזאת לאור העובדה כי המשיבות קיבלו מעמד של "נותן שירותים פינאנסיים" ולכן הם אינם בגדר עוסק לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.

...

גם אם הייתה קיימת יריבות משפטית עדיין דין הבקשה להיות מסולקת על הסף וזאת בשל קיומם של תובענות ייצוגיות מקבילות באותו עניין וכן בשל החשש לשימוש לרעה בהליכי משפט.

לאחר שעיינתי בבקשה לאישור הסדר פשרה ובהמשך להבהרות הצדדים אשר הוגשו בהתאם להחלטה הרי שלא מצאתי טעם לדחות על הסף את הסדר הפשרה (להלן: "הסדר הפשרה המוצע") הצדדים יפקידו בבית המשפט, בתוך 10 ימים עותק נייר של הסדר הפשרה המוצע.

כמו כן, לאור האמור, אני מורה לצדדים לפעול בהתאם להוראות סעיפים 18(ג) ו-25 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (להלן: "החוק") כמו גם בהתאם לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע 2010 כדלהלן: באי כוח הצדדים יפרסמו בתוך 20 יום מודעה בנוסח שצורף לבקשה לאישור הסדר פשרה.

המערערים שבים וטוענים להטעיה מצד המשיבה, אשר לא קיימה את חובת הגילוי על-פי סעיף 3(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לתת ללווה עותק מחוזה ההלוואה והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן לא קיימה את חובות הגילוי על-פי סעיף 3(ב) לחוק ביחס לסכום ההלוואה ששולם בפועל וביחס לשעור הריבית שנגבתה בפועל.

...

לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה כי במקרה שלפנינו יש לבחור באפשרות השלישית ולהורות על החזר קרן ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית.

בנסיבות אלה, נראה לי כי תוצאה זו משרתת באופן נכון הן את שיקולי ההרתעה והן את שיקולי הצדק.

סוף דבר מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו ולהורות כי סעיף 18 להסכם יתוקן כאמור בסעיף 34 לעיל וכי המערערים ישלמו למשיבה את סכום הקרן, בהפחתת תשלומי הריבית ששולמו, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום מתן ההלוואה (31.12.2015) ועד יום התשלום בפועל.

בנוסף לכך, נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבתי המשפט על פי הנורמות הכלליות של דיני החוזים בענין עושק והיעדר תום לב. המציאות ראתה מקרים קשים שלא מצאו פיתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות" (הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993, ה"ח 2172).

סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע אילו פרטים חובה על המלווה לגלות ללווה במסגרת הסכם ההלוואה.

...

לעניין טענות המבקש בדבר גביית ריבית מוסווית הרי שדין אלה טענות להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסכם הפשרה ונותן לו תוקף של פסק דין.

המשיבות תשלמנה למבקש גמול בסך של 250,000 ₪ וכן שכר טרחה לבאי כוחו בשיעור של 750,000 ₪ בתוספת מע"מ על רכיב שכר הטרחה.

הנני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".

הנתבעים היתמקדו בעיקר בטענות משפטיות, ובכשלים שייחסו לתובעים, וחזרו על כך כי התובעים מנהלים עסק לא חוקי, וכי לו התובעים היו פונים ללישכת ההוצאה לפועל, הם היו נדרשים להצהיר כי הם בעלי רישיון ובהיעדר רישיון כזה, היה ההליך נמחק; כי חוזה ההלוואה אינו חוקי, ועומד בנגוד לחוק אשראי הוגן ולחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (שירותים פיננסים מוסדרים, תשע"ו – 2016) (להלן: חוק הפיקוח), כי לא היה לתובעים רישיון למתן שירותי מטבע כנדרש על פי חוק איסור הלבנת הון, ומדובר בעבירה פלילית מצד התובעים, וכי התובעים פעלו בנגוד לדין החל על הלוואות חוץ בנקאיות ולפיכך דין התובענה להיות מסולקת על הסף.

הסעיפים הרלבאנטיים לענייננו בחוק הסדרת הלוואות, בנוסח הקיים בעת עריכת הסכם ההלוואה והסכם הפריסה, הם סעיף 3 לחוק שעניינו חובת הגילוי של המלווה על כל פרטיה כפי שתפורט בהמשך; סעיף 8 לחוק הקובע כי יש לצרף לתובענה את הסכם ההלוואה ולציין בה, בין היתר, את הנידרש בהתאם לחובת הגילוי על פי סעיף 3 לחוק; סעיף 9 לחוק, המעניק לבית המשפט סמכות במקרה של הפרת סעיפי חוק או אי גלוי מלא, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, כדי להתאימו לדרישות החוק לפי העניין, או להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק או לקבוע שיעור נמוך יותר; לצוות על השבה של כל סכום שקבל המלווה מן הלווה שלא על פי חוק; לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות העניין; סעיף 10 לחוק העוסק בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל (כתוארו אז) וסעיף 17 לחוק, הקובע כי הוראות החוק יגברו על כל הסכמה שאינה לטובת הלווה.

...

לאור בטלות הוראות ההסכמים לעניין הריבית, אני קובעת עוד, כי זקיפת הסכום של 50,000 ₪ על חשבון הריבית מכוח הסכם ההלוואה למשך 4 חודשים שעד להסכם הפריסה, כפי שנקבעה בהסכם הפריסה תבוטל, ומלוא הסכום ששולם בין הסכם ההלוואה להסכם הפריסה בסך 150,000 ₪ שאינם במחלוקת, ייזקף על חשבון סכום הקרן.

בהקשר זה אני דוחה את טענת התובע בעדותו, לעניין הוצאות בהן נשא לצורך איסוף השיקים העולות לטענתו כדי 30,000 ₪ וקובעת כי טענה זו לא הוכחה, אינה מהווה חלק מהסכומים על פי הסכם ההלוואה או הסכם הפריסה, וממילא התובעים זכאים רק ליתרת החוב הבלתי מסולקת על פי הסכם ההלוואה.

סוף דבר כעולה מן המקובץ, התובעים הוכיחו את מתן ההלוואה בסכום של 500,000 ₪ ביום 1.6.2017, והנתבעים לא הוכיחו פירעון מעבר לסך של 150,000 ₪ עד למועד הסכם הפריסה ביום 1.10.2017.