חובת גילוי מידע על משכנתאות על ידי בנקים

רקע עובדתי ודיוני ביום 17.04.2018 הגיש התובע כתב תביעה בתיק הנוכחי בו עתר לסעדים הצהרתיים בקשר לדירת מגורים הנמצאת ברח' ברזילי 3 הדר הכרמל חיפה (חלקה 112 גוש 10864), שעיקרם קביעה כי הוא אינו הבעלים של הדירה, כי לא חתם על הסכם לרכישת הדירה, כי לא חתם על הסכם לקבלת הלוואה לרכישת הדירה מאת הנתבע 1 וממילא לא הסכים לרישום משכנתא על הדירה וכי מן הראוי לבטל הליכי הוצאה לפועל הננקטים על-ידי הבנק הנתבע 1 למימוש זכויותיו בגין הדירה מכוח המשכנתא האמורה.

ברור, שהמידע הנטען על-ידיו היום בקשר לדירה, לרבות עמדת הבנק וההליכים הננקטים על-ידי הבנק בהקשר זה היום, היו בידיעתו המלאה לפחות מאז דצמבר 2013, וכנראה גם שנים קודם לכן.

אמנם קבעתי בעניינינו דיון בע"פ במעמד בעלי הדין, לפי תקנה 366(א) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, מבלי שניתן סעד על-פי צד אחד בלבד, אך אין בכך כדי לגרוע מהחובה המוטלת על מבקש סעד במעמד צד אחד לגלות את כלל המידע הרלוואנטי להליך, ביוזמתו.

...

לאחר עיון החלטתי לדחות את בקשת התובע למתן סעד זמני במסגרת התיק הנוכחי.

ההליך השני (והראשון שננקט ביזמת התובע) הוגש ביום 8.2.17 כאשר התובע עתר לסעדים אלה: ביום 29.6.17, בתום דיון בע"פ, החלטתי במעמד הצדדים לבטל את המרצת הפתיחה לפי תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

אני סבור, שלצורך השלב הנוכחי של ההליך די בשיהוי הרב שבו לוקה בקשת התובע כדי לחייב את דחייתה.

ב-בש"א 814/05 (אז' מח' י-ם 7076/05) אורבוטק נ' קמטק [פורסם בנבו] (1.5.2005) כתב השופט משה גל (בעמ' 13): "אין חולק, כי על בעל-דין המבקש סעד זמני - קל וחומר עת זה מבוקש במעמד צד אחד - מוטלת חובת גילוי כלפי הערכאה השיפוטית הדנה בבקשה. חובה זו, ששורשיה אקוויטאביליים, מעוגנת כיום גם במסגרת חובת תום הלב הדיונית (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, פ"ד נד(5) 638, 665-666). חובת הגילוי המוגברת, החלה על המבקש סעד זמני במעמד צד אחד, מפקיעה ממנו את שיקול הדעת לקבוע בעצמו, מתוך שיקולי כדאיות צרים, מהן העובדות הרלוונטיות לבקשה. בכל מקרה של ספק, עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית המשפט (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165, 168 מול ה'). זאת ועוד, תום הלב הנדרש מן המבקש אינו תום לב סובייקטיבי, שהפרתו נמדדת רק במעשה זדוני, אלא תום לב אובייקטיבי, שהפרתו עשויה להתבטא גם בעצימת עיניים ובמחדל רשלני בבדיקת העובדות כראוי (רע"א 8113/00 שפר הנ"ל, פ"ד נה(4) בעמ' 442 מול ב').ב" סעד מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל, דהיינו סיכוייו הקלושים של ההליך העיקרי כפי שהם נראים כיום, בשים-לב להעדר ראיות בידיו של התובע לתמיכה בעמדתו, השיהוי המשמעותי מצידו בהגשת ההליך המשפטי וחוסר תום הלב המובהק בדרך ניסוח הבקשה, - מחייבים את דחיית הבקשה לסעד זמני מטעם התובע, וכך אני מחליט.

מיסמכי הערבות כוללים ארבעה מסמכים כדלקמן: דף מידע על ערב, טופס פרטי החיוב הנערב בו מצוי פירוט של נתוני ההלוואה, ערבות להבטחת חוב ספציפי, וכן כתב ערבות להבטחת חוב ספציפי- ערב יחיד.

המסגרת הנורמאטיבית: עד חקיקתו של תיקון מס' 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (בשנת 1994), חסו יחסיהם של הבנק והערב תחת הילכת ליפרט (ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתות לישראל בע"מ נ' ליפרט פ"ד מז (3) 309 (1993)).

הדברים עולים מדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון תשנ"ח, מיום 13.11.95 : "מוצע לחייב את הנושה להודיע לערב על אי קיום החיוב בידי החייב, כיון שפיגור של החייב בקיום חיוביו מגדיל את סיכונו של הערב בשניים: ראשית, אי קיום החיוב עלול להצביע על קשיים שהחייב נקלע אליהם ואשר רצוי שהערב ידע עליהם בשלב מוקדם: שנית - חובו עלול ״לתפוח״ בשל אי קיום החיוב. כך למשל, פגור בפירעון עלול לגרום לחיוב בחיובים נלווים או להעמדה לפירעון מיידי של החוב כולו." בצד חובה זו, המוטלת על הבנק להודיע לערב בתוך 90 ימים על אי קיום החיוב על ידי החייב העקרי, הנטל להוכיח כי לערב נגרם נזק, כתוצאה ממחדלו של הבנק לעמוד בחובת היידוע כאמור, מוטל על הערב המעלה טענה זו. וכך בהחלטתה בעיניין קרול חבה מדגישה כב' השופטת ברק-ארז (בפיסקה 41 לפסק דינה) כי כאשר מעלה הערב טענה בדבר הנזק שניגרם לו עקב הפרת חובת היידוע, רובץ עליו נטל להוכיח את טענתו זו, תוך כדי תמיכתה בראיות, בציינה: "הערבות לא הרימו את הנטל להראות כי אילו ניתנה להם הודעה יכלו לקיים את חיוביו של החייב ולהשלים במקומו את שאר התשלומים בהתאם להסכם הפדיון (וכך "להכנס לנעליו").

בלשונה של השופטת רונן, "החובה להוכיח קשר סיבתי בין אי הגילוי הנטען לבין הנזק, עולה גם מפסה"ד רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"ג (4) 804)... בפסה"ד קבע בית המשפט העליון (כב' הנשיא ברק) כי: "מכוח עיקרון תום הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם". הקשר הסיבתי בין העידר הגילוי הנטען לבין הנזק, נידרש גם מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א –1981 (ר' ס' 15 לחוק), ומכוח העילה של הפרת חובת הזהירות.

וכך, נאמר שם :" מוצע לחייב את הנושה להודיע לערב על אי קיום החיוב בידי החייב, כיון שפיגור של החייב בקיום חיוביו מגדיל את סיכונו של הערב בשניים: ראשית, אי קיום החיוב עלול להצביע על קשיים שהחייב נקלע אליהם ואשר רצוי שהערב ידע עליהם בשלב מוקדם: שנית - חובו עלול ״לתפוח״ בשל אי קיום החיוב." עם זאת, בנסיבות בהן מצוי ברשות הבנק מידע קונקריטי לפיו החייב נקלע לקשיים, מוטלת על הבנק החובה למסור על כך הודעה לערב בתוך זמן סביר ממועד בו היתקבל המידע אצל הבנק.

...

אף אם הייתי סבורה כי הבנק לא עמד בחובת היידוע המוטלת עליו על פי החוק, הרי יש להגיע למסקנה כי הערבה לא עמדה בנטל ההוכחה הרובץ עליה כי נגרם לה נזק עקב מחדל הבנק.

מעבר לאמור לעיל, אני סבורה כי הערבה לא הייתה מטילה עיקולים על נכסי החייב (או נכסי אגס), אף לו ידעה כי קיימים פיגורים בהלוואה שנטל החייב.

סוף דבר: לאחר כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 86,625 ₪, שהוא סכום יתרת ההלוואה נכון למועד בו הועמדה לפירעון מידי (2.10.17).

בסעיף 5ו' להסכם נקבע כי "חיוב הקונה לשלם את מלוא התמורה הנו אינו תלוי האם אושרה לו משכנתא אם לאו, ואי אישור משכנתא על ידי הבנק לא יהווה עילה לביטול ההסכם". למחרת יום חתימת ההסכם, נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים וביום 27.11.14, אף נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק הבנלאומי הראשון.

בנסיבות אלה, למוכרים אין עדיפות על הקונים בהשגתו של המידע, ואין כל הצדקה לקבוע כי "היה על" המוכרים לדעת עובדה זאת.

ממילא לא קמה לתובעים חובה לגלות עובדה שלא הייתה ידועה להם ועל כן לא עסקינן בהטעיה (ראו והשוו: ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי פ"ד מח (2) 359; ת"א (מחוזי ירושלים) 3594/09 רפאל גביר נ' מרגלית קוטב (הלפרט) (22.02.11)).

...

בהעדר טעות או הטעייה, מתבקשת המסקנה שהתובעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את מלוא התמורה והודיעו על ביטולו, ועל כן קמה זכאות הנתבעים לקבלת פיצויים.

דין טענת הנתבעים לפיצוי נוסף להידחות.

סוף דבר התוצאה היא שהתובעים הפרו את ההסכם והנתבעים זכאים לפיצוי המוסכם בשיעור של 50,000 ₪, אך לא קמה להם זכאות לפיצוי נוסף.

היחידים לא הגישו דו"חות כנדרש (למעט דו"ח אחד), לא מסרו את כל המידע שהתבקשו למסור ולא הגישו לנאמן את כלל המסמכים שהתבקשו להמציא, ובכלל זה מיסמכי המשכנתא, מיסמכי רכישת דירת המגורים, אישור ממשרד התחבורה על כלי רכב, דו"חות מיסלקה פנסיונית, דו"ח מירשם המשכונות, תלושי שכר, מסמכים הנוגעים לעסק של היחידה ומסמכים הנוגעים לירושות של בני הזוג.

היחידים טענו כי סכום המשכנתא הופחת על ידי הבנק עד לסוף שנת 2022, שאז יעלה מחדש, ואולם אף אם טענות אלה נכונות, הרי שבמועד זה צפויים שני ילדיהם החיילים של בני הזוג לסיים את שירות החובה בצה"ל, כך שדמי המחייה לתא המשפחתי יפחתו בהתאם.

ההפטר לא יחול על חובות המנויים בסעיף 175 לחוק ועל החוב המובטח במשכנתא על דירת המגורים.

הקניית נכסים לקופת הנשייה – כל נכס, כספים וזכויות להם זכאים היחידים מכל מקור שהוא ולא דווחו במהלך הליכי חידלות הפרעון, יועברו לקופת הנשייה מיד עם גילויים בין אם נתגלו לאחר אישור התכניות לשקום כלכלי, לאחר סיום ביצועה או אף לאחר מתן הפטרים חלוטים.

...

אני סבורה כי האיזון בין זכותם של הנושים לפירעון חובותיהם בתוך פרק זמן סביר, ובשים לב לחלופה של מימוש בהוצאה לפועל, לרצונם של היחידים בשיקום כלכלי, בשים לב למשקל המוגבל שיש לתת לו, לנוכח מחדליהם הרבים, אינו מאפשר לקבוע תקופות תשלומים כה ארוכות כפי שמוצע על ידי ב"כ היחידים.

מבניהן חשוב להדגיש את סעיף 5 לחוק, סעיף זה קובע הסדר כללי ביחס לגילוי נאות של מידע על ידי הבנק ללקוחותיו, בגדריו קבועות החובות: "(1) לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, הקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו; (2) לציין פרטים מסוימים בכל פירסום שלהם בדבר שירותיהם; (3) ליתן ללקוחותיהם, במועדים קבועים, דו"חות על שירותים הניתנים להם ולציין בהם פרטים מסוימים". כאמור, בהענקת המשכנתא נידרש הבנק לנקוט אמצעים שונים, ובמתן שירותיו ללקוח הבנק כפוף לחובת תום הלב, חובת הזהירות וחובת הנאמנות.

...

משכך אין בסיס לתביעתם , הטענה שיידוע מפורש היה מאפשר בירור ותיקון העניין בזמן אמת, אינה יכולה להתקבל, שכן כפי שנקבע, הפוליסה בוטלה מכוח הודעה בעניין של המנוח, שמחייבת גם את התובעת, ומשכך, ונוכח כל האמור, בהקשר זה לעיל, אין קשר בין הטענה להעדר יידוע בעניין, ולאפשרות תיקון העניין, על ידי המנוח והתובעת, שנקבע שהם שחדלו בעניין.

סוף דבר התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות דיון ושכ"ט ב"כ בסך 8,000 ₪, צמוד ונשוא ריבית כחוק , החל מהיום ועד לתשלום בפועל.