חובת גילוי מטפלים ברפואה משלימה בפרסום

ככל שהסיכונים שכיחים יותר או חמורים יותר, כן גוברת חובת הגילוי (א' כרמי בריאות ומשפט כרך א' 1101 (מהדורה 2, 2003) (להלן: "כרמי").

התובע הדגיש בתצהירו כי פנה לנתבע בעקבות הבטחתו בפירסום לבצע השתלות שיניים ביום אחד בלבד (הפירסום לא הוצג).

אם מדובר בתרופות שמפריעות לריפוי היה הנתבע לוקח זאת בחשבון בתכנון ההשתלות (סעיף 4א' לחוות דעת משלימה).

ברוב המקרים זה לא הפיך אם לא מטפלים (ש' 13).

...

לסיכום, הנני דוחה טענות התובע להעדר הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה.

לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובע הוכיח במאזן ההסתברויות את רכיב ההתרשלות בגין הטיפול השני.

לפיכך אני דוחה את עילת התביעה בגין הניתוח השני.

סיכום- התביעה נדחית בכללותה וכך גם הודעת צד ג'.

עמד על כך בית המשפט העליון בדרך אגב בדונו בשאלה האם עריכת ברית מילה היא עיסוק ברפואה: "במאמר מוסגר אוסיף כי מבחנים אלה – המשקפים פרשנות לכאורה נאותה להגדרת העיסוק ברפואה שבפקודת הרופאים – אינם מספקים תשובה מניחה את הדעת לכשרות עסוקם של בעלי מקצועות בתחומי הרפואה המשלימה לענפיה (הומאופתיה, אקופונקטורה, רפלקסולוגיה, כירופרקטיקה ועוד). בקרוב תמלאנה עשר שנים לפירסום דוח הועדה לבדיקת נושא הרפואה המשלימה בישראל בראשות המשנה לנשיא בית-המשפט העליון השופט מ' אלון, אשר המליצה להסדיר בחקיקה את תחומי העיסוק האמורים. יש להצטער שעד כה לא נעשה דבר לתיקון המצב החוקי ברוח המלצותיה של הועדה." (ע"א 2055/99‏ פלוני נ' הרב זאב, פ''ד נה(5) 241 (11.7.2001)) וכן נפסק כי "החלתה של פקודת הרופאים על ענפי הרפואה המשלימה – בהיעדרו של הסדר חקיקתי אחר – הנה מאולצת, מלאכותית ואינה יכולה לעמוד. בחינת פקודת הרופאים על מכלול הוראותיה מעלה כי הפקודה נועדה להסדיר את העיסוק ברפואה הקונבנציונלית ובה בלבד. ברי כי הרישיון אליו מתייחסת פקודת הרופאים, שהמחזיק בו הוא "רופא מורשה" הרשאי "לעסוק ברפואה" כאמור בסעיף 3 לפקודה, הוא רישיון לעסוק כרופא ברפואה קונבנציונלית, שהרי אין ולא קיימת כיום דרך לקבל רישיון לעסוק באחד מענפי הרפואה המשלימה.

יחד עם זאת, לא נידרשתי לאבחנות בין הקף חובת הגילוי על פי חוק זכויות החולה לבין היקפה של אותה חובה כשמדובר ברפואה משלימה, כפי שיפורט להלן.

יתר על כן, בהיעדר הסדרה בחוק של הרפואה המשלימה, אין בפני עילה לקבוע שאין לדוד רוחקס את הכישורים, ההשכלה או ההכשרה להענקת טיפולים מסוג זה. קביעה כאמור פוגעת בחופש העיסוק שלו, ושל מטפלים אחרים במקצועות הרפואה המשלימה, ופגיעה כאמור לא ניתן לעשות אלא בהסמכה בחוק (ר' בגץ 2921/03‏ ‏רונית קאופמן נ' ד"ר אמיר שנון - מנהל אגף למקצועות רפואיים‏ (29.4.04)).

...

בנסיבות אלה, לא הוכח שהיתה על הנתבעת חובה למסור לתובע מידע אודות סיכונים בטיפול, ולא ניתן לומר שהחובה הופרה והתובע לא נתן הסכמה מדעת לטיפול זה. התובע לא טען בכתב התביעה ובסיכומיו לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, ולפיכך איני נדרשת לדיון בסוגיה זו. לסיכום התובע סבל מכאבי ראש קשים, אשר אובחנו ככאבי ראש על רקע של לחץ ו/או על רקע של שינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי.

בנסיבות אלה, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

השאלה המרכזית המתעוררת בבקשה שלפניי הנה אילו פרטים חייבים מטפלות ומטפלים ברפואה משלימה לגלות בפירסום מטעמם, כדי לעמוד בחובות חוק הגנת הצרכן, ובמרכזן איסור הטעה.

ב. חובות הגילוי של מטפלים ברפואה משלימה השאלה שלפניי הנה, כאמור, מה על מטפלים ברפואה המשלימה לגלות למטופלים פוטנציאליים.

ככל שנעשה שימוש יותר משמעותי בשמות של מחלות ובייחוס סגולות ריפוי, אם הדברים אינם מבוססים מדעית, יש להדגיש זאת, כדי לא להטעות (לחובת מסירת מידע על פי חוק זכויות החולה למימוש האוטונומיה של החולה ראו: עדי ניב-****, "עיקרון ההדדיות במפגש הרפואי – בין חובת גילוי (מטפל) לאחריות המטופל ו"חובת היידוע", עלי משפט יג', 183, 190 (תשע"ז)).

...

היינו, יש להכרעה שיפוטית בשאלות אלה ערך ולפיכך נראה לי שתובענה ייצוגית היא מתאימה למקרה שלפניי.

כמו כן אני סבורה כי המבקשת פועלת בתום לב. המבקשת עברה את הטיפולים מתוך רצון כן ואמיתי לקבל מזור למכאובה.

סוף דבר אני מאשרת את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית.

לדבריו, רק אחרי 5 חודשים אמרו לו שלא שולחים איבחנה בכתב אלא עליו להסתפק בדיסק שנימסר לו שבו מוקלטת הפגישה, משכך הגיש תביעה זו. כל טרונייתו של התובע, מקורה בטענתו, כי לא קיבל איבחנה בכתב בעקבות ביקורו אצל הנתבעת, הוא, לטענתו, לא ביקש בדיקות נוספות ולא ביקש תוכנית מזון כל שבקש הוא לקבל איבחנה, כפי שמבטיחה הנתבעת בפרסומיה, באמצעות גלגל העין, מה מקור מחלותיו.

ענייננו בתחום הנקרא "רפואה אלטרנאטיבית" או "רפואה משלימה", לסוגיו וענפיו השונים, שלא זכה לעיגון בחקיקה.

מדובר בתחום לא מוסדר שאין בו חובת רשוי או מסלול הכשרה, ומכאן גם העדר פקוח שילטוני על פעילותם של גורמים שונים בציבור המציגים את עצמם כמי שניחנו בסגולות ייחודיות וביכולתם לתת מזור לאנשים הנזקקים לשירותיהם בשל מצוקה רגשית ונפשית.

לאחר ששב התובע לביתו בידיים ריקות, פרט לדיסק, ולאחר שנשלחו לו מן הנתבעת בדיקות הדם והתוספות מזון שנידרש לקנות, פונה התובע לנתבעת במכתב ומסביר לה, כי לא קיבל אישור מרופא המשפחה על הבדיקות, גם לא חשב שהוא צריך בדיקות נוספות או תוספות מזון, הוא מבקש שתצביע לו "מה הן המקורות לבעיות הסימפטומים שנתגלו בבדיקה", והוא מסביר לה כי הדבר יעזור לו מאוד.

דיון והכרעה בין התובע לנתבעת נקשר חוזה במסגרתו הבין התובע, כי הוא עתיד לקבל איבחנה על-פי גלגל העליון בנוגע למצבו, איבחנה אותה יוכל להציג בפני מטפלים נוספים ולדרוש טפול.

...

אני קובעת לפיכך, כי בנסיבות שהוכחו, נוכח הטעיית התובע, ולמצער טעותו בהתקשרות בחוזה, רשאי היה התובע לבטל את החוזה, ולקבל את כספו בחזרה.

עניינה של התובענה בטענת התובעת לפיה רופאים מטפלים התרשלו כלפיה בעת ביצוע גרידות, בהיעדר טפול נאות לאחריהן ואי יידועה בגין סיכונים עתידיים אפשריים.

כך גם במקרה בו העוולה מיוחסת לרופא בגין התרשלותו שלא לקיים את חובת הגילוי לחולה קודם שקבל את הסכמתו לטפל בו [ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4), 526, 564].

קשה להלום טענות לפיהן ניסיונו המקצועי של המומחה גובר על ידע רפואי פרי מחקרים שפורסמו ע"י גורמים מקצועיים רלבאנטיים.

בהתייחס למאמר אליו הפנתה המומחית, אשר מצא שיעור גבוה של ממצאים חסרי משמעות שהובילו להתערבויות מיותרות (נספח 3 לחוות דעתה המשלימה) ביטל המומחה את משמעותו כ"שטויות" וככזה שנכתב לשם רווח ועל מנת "לקבל תואר" (פ' עמ' 51 שו' 14).

מכאן תמוה הכיצד הן הרופאים המטפלים בתצהיריהם והן המומחית קבעו כי בוצעה הרחבה "כמקובל". אין חולק על כך כי חובתם של מוסד רפואי ורופאיו לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמרם, וכי להעדר רישום תתכן משמעות ראייתית לחובתם, מקום בו נגרם לתובע נזק ראייתי [מבין רבים ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1), 539].

...

בהתאם עתרה התובעת לפיצויה בגין ראש נזק זה. דין הטענה להידחות.

לאור כל האמור דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

סוף דבר התביעה נדחית אפוא.