כן הכחיש הבנק את הטענה לגביית עמלות ביתר, כשבהקשר זה הוא טוען שכבר נעשה הסכם עם זיפ, כשזו העלתה טענה דומה בעבר, במסגרתו קיבלה פיצוי מסוים.
גם כאשר מדובר בסרוב הבנק להעניק אשראי, מירב המידע והנתונים הרלבנטים מצויים בידי הלקוח ולא בידי הבנק, ולכן אין הצדקה בסיטואציה כזו להפחית מנטל ההוכחה המוטל על הלקוח.
הוא ציין שחוות דעתו לא התייחסה "לטיבו של הלקוח", כלומר לטיב חברת זיפ, אלא נאמרו במישור העקרוני (עמ' 674);
הוא אישר את דברי מאור בתצהירו המשלים, שמודל התבחינים שפיתח הבנק, אשר נועד לעמוד על ההסתברות לכשל בהחזר אשראי, הנו רק כלי סיוע, ולצדו קיימים שיקולים רבים נוספים, שמשקלם אף רב יותר (עמ' 675-676);
הוא לא סבר שהבנק פעל ברשלנות או בחוסר תום-לב (עמ' 680);
ובהמשך אמר (עמ' 683): "... ועדת האשראי לא פעלה שלא בתום-לב ולא פעלה מתוך רשעות ולא עשו משהו בכוונה. הם קיבלו נתונים מסוימים, והם, על פיהם, שקלו את השיקולים שלהם והגיעו להחלטה";
הוא אישר, שלא ראה שבוטלו מסגרות אשראי קיימות, וכי תוקפן של מסגרות האשראי מסתיים בדרך-כלל לאחר שנה (עמ' 699);
כן אישר שסקטור לקוחות מיוחדים עוצר, אמנם, אישורי אשראי חדשים, אך לא מבטל את המסגרות הקיימות (עמ' 700);
כי לבנק אין חובה לתת אשראי מלכתחילה, ומשזה ניתן ההסכם הוא דו-צדדי, כך שעל הלקוח לעמוד בתנאים להעמדת האשראי, ואם הוא אינו עומד בהם הבנק אינו חייב לתת אשראי (עמ' 701);
כי "שום אשראי שהבנק מאשר אין בו כדי ללמד על הסכמה עתידית" (עמ' 708);
וכן (עמ' 704): "אני יודע שהמצב של החברה היה כל הזמן תחת לחץ... וזה אנחנו רואים מרצף הבקשות לחריגה ובצפיפות הזאת";
וכן (עמ' 706): "אני בחוות הדעת לא כתבתי אם צריך לתת ללקוח הזה אשראי או לא צריך לתת לו אשראי".
והחשוב מכל, פלמון הודה בהגינות (עמ' 714-715), כי לא בדק כראוי את טענות זיפ בדבר ההמחאות והחשבוניות שהוצגו, שכנגדן ניתן היה לנצל את מסגרת ב':
"מה שאני כתבתי כאן מבוסס על ידיעה שלא נבדקה על ידי כראוי" (עמ' 715).
...
המסקנה היא שיש לדחות את תביעת זיפ, על כל חלקיה.
הנזקים הנטענים
המסקנה האמורה מייתרת, כמובן, את הדיון בנזקים הנטענים, אך כיוון שהצדדים כבר דנו בכך, וכדי שהספר לא יהיה חסר, אתייחס אליהם בקצרה בלבד.
התביעה שכנגד נדחית.
