טענות הצדדים בעירעור
המערערת טענה כי הכנסותיה מעבודה בהקף משרה חלקי דווחו על ידי המעסיקה, והמוסד לא חלק על כך, אלא טען שאין בדווח על ידי המעסיקה כדי לפטור את המערערת מחובתה לדיווח על הכנסתה; המערערת לא סברה כי עליה ליזום פנייה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2010, נוכח אי פנייתו של המוסד אליה (כפי שעשה בשנת 2004) והודעתה למוסד כי התחילה לעבוד; החלטת המוסד כי למערערת חוב נתקבלה מבלי שהעניין הובא לידיעת המערערת, ומבלי שניתנה לה היזדמנות להיתמודד עם החוב במועדו, עת למערערת לא הייתה כל ידיעה על הבסיס לקיומו של החוב; בהתאם לפסיקה, היה על המוסד לזמן את המערערת לשימוע טרם קבלת ההחלטה בעיניין הווצרות החוב ואופן גבייתו, ובפועל לא ניתנה למערערת זכות טיעון כלל, לרבות לא בפני הועדה לבחינת חובות; יש ליתן משקל מכריע לכך שהחוב אינו באשמתה של המערערת אשר פעלה בתום לב, וכי בכל מקרה נתוני הכנסתה היו ברשותו של המוסד; קזוז 35% מקיצבת הנכות הוא חריג בכל קנה מידה, ופגע קשות במערערת.
נוכח כל האמור, נפל פגם חמור וחוסר סבירות קצוני הן בהחלטת המוסד והן בהחלטת הועדה לבחינת חובות, ויש לבטל את מלוא חובה של המערערת ולהשיב לה את כל הכספים שקוזזו מהגמלאות ששולמו לה.
המוסד טען כי בהיעדר מחלוקת על גובה הכנסותיה של המערערת, החוב נוצר כדין; אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי כי המערערת לא דיווחה למוסד כי החלה לעבוד בשנת 2010; בהתאם לסעיף 383א לחוק הביטוח הלאומי חלה על המערערת חובה להודיע למוסד על כל שינוי העשוי להשפיע על זכאותה לגימלה; חובת המבוטח להשיב את הגימלה ששולמה לו ביתר אינה מותנית בחוסר תום לב מצידו של המבוטח; המוסד פעל כדין בהתאם לסעיפים 312 ו- 315 לחוק, ובהתאם לפסיקה שקבעה כי המוסד רשאי, ואף חייב, לגבות חוב גמלה ששולמה ביתר; הבקשה לביטול חוב מהוה מימוש של זכות הטיעון, וכמו כן ניתנה למערערת אפשרות להמציא נתוני הכנסות שונים על מנת שהמוסד יבדוק אם יש בהם כדי לשנות את ההחלטה; המערערת פנתה מספר פעמים לסניף לקבלת הסבר אודות החוב, וקיבלה הסבר מפורט; גם אם לא ניתנה זכות טיעון כהלכתה, נפקות הפגם אינה כי דין ההחלטה להתבטל, ואותו פגם "נרפא" בדיעבד בהליך שהתנהל בבית הדין, ואין לבטל את ההחלטה בשל אי מתן זכות טיעון; בהתייחס לטענת השהוי נטען כי המוסד לא השתהה בגביית החוב, ואין למערערת להלין אלא על עצמה, שכן נוכח העובדה שלא דיווחה בזמן אמת על הכנסותיה לא עודכנו הכנסותיה בזמן אמת ונוצר לה חוב גמלה; טענתה של המערערת בדבר "מצבה הגירעוני" נדחתה על ידי בית הדין האיזורי, ולא הוכחה; לעניין החלטות הועדות לבחינת חובות נטען כי למוסד שיקול דעת אם לעמוד על גביית מלוא החוב שנוצר או חלקו, ואין עילה להתערב בהחלטות אלה, עת ההחלטות מנומקות והשיקולים שעמדו בבסיסן סבירים; בעיניינה של המערערת לא הוכח מצב סוציואקונומי ו/או רפואי קשה ביותר, אשר הצדיק ביטול מלוא החוב והשבת הסכום שנוכה מגימלאות המערערת.
לפיכך, גם מכוח עקרון השויון, חובה על המוסד ליידע כל מבוטח על זכותו להגיש בקשה לבחינת חובות.
...
הבקשה נדחתה, בנימוק ש "הוועדה מאשרת החזרת חוב מקורי לחייבים אך ורק במקרים חריגים ונדירים ולאור מצב רפואי ו/או סוציו אקונומי קשה ביותר. לדעת הוועדה זה לא המקרה ועל כן אין מנוס מדחיית הבקשה".
המערערת עמדה על תביעתה להשבת מלוא סכום החוב שנוכה מקצבת הנכות ומקצבת הזקנה ששולמו לה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
בתמצית, טענה המערערת בבית הדין האזורי כך:
14.1.
בהחלטת הוועדה לבחינת חובות מיום 16.7.2014 נקבע כי "במידה והיינו מעדכנים החוב ב- 2013 – החוב היה לביטול על פי החלטת מינהל הגמלאות". מהחלטה זו עולה כי אילו עניינה של המערערת היה נדון בוועדה לביטול חובות בשנת 2013 הייתה מתקבלת בקשתה לביטול יתרת החוב באותו מועד.
נוכח האמור, אנו קובעים כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה הנדון, ניתן לתקן את הפגם שנפל בהחלטת המוסד בדיעבד שלא על דרך החזרת עניינה של המערערת לדיון מחדש בוועדה לביטול חובות, אלא בקביעה כי יש לבטל את החוב כשיעורו נכון ליום 1.1.2013.
סוף דבר : הערעור מתקבל חלקית, ואנו קובעים כי המוסד ישיב למערערת את ההפרש בין סכום החוב נכון ליום 1.1.2013 לבין סכום החוב עליו ויתר המוסד בהחלטה מיום 16.7.2014.
