חובת אזכור פסקי דין קודמים בעתירה לבג"ץ

וכן בבג"ץ 669/85 כהנא נ' יו"ר הכנסת פ"ד מ (4) 393, 405: "מקובלת עלי דעתם של הגורסים כי דחיית עתירה בשל אי ניקיון כפיים צריכה להיות מוגבלת רק לעניינים הנוגעים לנושא העתירה..." (וראה גם ד"נ 19/68 עריית פ"ת נ' שר החקלאות פ"ד כג (1) 253, 255, בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עת"א פ"ד ל (2) 304, 306, בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, עע"מ 9589/16 עמותת בית הספר הדמוקרטי נ' מ"י, משרד החינוך, בפסקה 10).

אין בעתירה איזכור של פסקי הדין וההחלטות שקבעו כי העותרת נוהגת בחוסר ניקיון כפיים, וכי היא הפרה ומפרה צו הפסקה שפוטי.

אני מסכים כי על מנת לתת לבית המשפט תמונה מלאה של הפרשה כולה, ראוי היה לפרט בעתירה באופן מלא את כל "הסטוריית" האירועים וההליכים המשפטיים בין הצדדים, כדרך שעשו המשיבות 1, 2 בתשובתן לעתירה, אם כי בהחלט לא באריכות יתירה, כפי שעשו הן. העותרת אמנם ציינה בעתירה דבר קיומם של הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים, וציינה את מספרי התיקים, אך עשתה כן בצורה תמציתית ולקונית.

"ברור כי אין חובה, ואף אין טעם, להציג בעתירה אלא את העובדות שיש להן נגיעה לעניין הנידון, ואף אין חובה להציג בעתירה את כל העובדות הנוגעות לעניין זה, שכן לא פעם עובדות אלה רבות, ובהן כאלה שאינן חשובות לצורך הכרעה בעתירה, והן אף עשויות להכביד על מיקוד הדיון בעיניין הנידון. אמור מעתה, החובה להציג את מלוא העובדות בעתירה מתייחס רק לעובדות הנדרשות לצורך הכרעה בעתירה" (זמיר, שם, בעמ' 2016).

...

(א) לסיכום, אני מקבל את העתירה, ומורה למשיבה 1 להפעיל את סמכותה ולקדם את שיקומו של אתר ברקת.

(ב) מאחר שהודעת העותרת לפרוטוקול כי היא לא תשתתף במכרז שימשה נדבך חשוב בפסק דין זה, וכדי למנוע כל אפשרות לעקיפת ההתחייבות הזאת, הנני קובע כי העותרת, או מי מבעלי מניותיה, או כל חברה או שותפות או גוף אחר שלעותרת או למי מבעלי מניותיה יש חלק בו, או כל גורם אחר הקשור בעותרת או מי מטעמה, לא ישתתפו במכרז.

הגם שקיבלתי את העתירה, הרי בשים לב ל"היסטוריה" המשפטית הארוכה והמורכבת שבין הצדדים, ולצווים השיפוטיים שהעותרת, לפי קביעה שיפוטית חלוטה, הפרה ומפרה עד היום, מתוך החלטה מודעת, ותוך פרשנות מתחכמת של הצו; כמו גם קביעה שיפוטית חלוטה על כך שהעותרת גרמה מטרדים חמורים בהיקפם ובעוצמתם באתר (ראה נספח 34 לכתב התשובה, בפיסקה 103); ויתר העניינים, שהועלו במסגרת טענות הסף, שלא היה בהם די על מנת לדחות העתירה על הסף, אך יש להם משקל בבוא בית המשפט לשקול את סוגיית הוצאות המשפט; החלטתי, בסופו של דבר, ובשים לב לכל הנסיבות, לא לפסוק הוצאות לטובת העותרת.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5511/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג העותרים: 1. אנאס צאנע 2. המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ ג ד המשיבים: 1. אלוף פיקוד הדרום 2. מתאם פעולות הממשלה בשטחים 3. מנהלת התאום והקישור לרצועת עזה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אהרון מיילס קורמן בשם המשיבים: עו"ד יונתן קרמר ][]פסק-דין

בתשובה, טענו העותרים כי העתירה הוגשה בהתאם להוראות פסק הדין בעתירה הקודמת, כך שלא היה צורך למצות לגביה הליכים – וכי אין בסיכון הנשקף מביקור קצר של עותר 1 ברצועה כדי להצדיק את הפגיעה בזכויותיו.

מטבע הדברים, כאשר ניצבת על הפרק שאלת מדיניות מסוג זה – ולא לחינם נוסח ראשה השלישי של העתירה כסעד כללי – החובה להקדים ולפנות לרשות, ולהציג בפניה עמדה ברורה וקונקרטית, רק מיתעצמת (במאמר מוסגר, אעיר כי הניסיון להסתמך על ההסדר שהוזכר בבג"ץ 10336/06 אבו חוצה נ' אלוף פיקוד הדרום (27.12.2006) אינו משכנע, הואיל והוא קדם להשתלטות חמאס על רצועת עזה, ושינוי מדיניות המשיבים בעקבותיה).

...

זאת ועוד, בדיקה ביטחונית שנערכה "לקראת הגשת תגובה זו" הובילה למסקנה שאין לאפשר לעותר 1 להיכנס לרצועה גם בגפו, נוכח הקשר של האב ובני משפחתו "עם פעילי טרור בארגון החמאס"; "חשד ממשי שלפחות בן משפחה אחד היה מעורב בשנת 2019 בפעילות טרור ממנה נהרג חייל צה"ל"; וניסיונות החמאס לגייס לשורותיו אזרחים ישראליים.

לאחר העיון, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף.

בנסיבות אלה – ובהתחשב בכך שלעותרים הייתה אפשרות מעשית להגיש בקשה מתאימה עובר ליום הולדתו ה-18 של עותר 1, ביום 8.7.2020 – ענייננו בעתירה מוקדמת, הנגועה באי מיצוי הליכים, שדינה להידחות על הסף.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף, מבלי להביע עמדה לגבי האפשרות להשיג, בנקודת זמן זו, על ההחלטה מיום 29.6.2020 – או לגבי יתר טענות הצדדים.

בפסק הדין בתביעה השנייה נקבע, כך: "בדיון מיום 2.7.2020 אישר התובע כי התביעה דנן כבר היתנהלה והוכרעה בפסקי דין חלוטים (סע"ש 33473-01-13, ק"ג 41287-11-13 – ערעורים נדחו וכך גם עתירות לבג"ץ), אלא שלטענתו הוא מבקש לקיים בהליך דנן "משפט חוזר". בתום הדיון ניתנה לתובע שהות להפנות למקור משפטי המקנה לו זכות למשפט חוזר, כטענתו.

בית הדין דחה גם בקשה זו. שכן, "לא נמצא בה ביסוס לביטול החלטות קודמות או פסק הדין שניתן בתיק". החלטה זו ניתנה ביום 7.12.2021 והומצאה למערער ביום 24.12.2021, כך שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור עליה חל ביום 10.1.2022 לכל המאוחר.

טענות הצדדים טרם פירוט טענות המערער נציין כי הודעת העירעור המתוקנת [שהמערער ביקש לראות בה כסיכומים מטעמו] מנוסחת באופן המקשה מאוד על קריאתה, וכי היא רצופה טענות, אזכורים והתייחסויות בלתי רלוואנטיים, שאינם נוגעים להחלטת הרשמת, ומשכך לצורך התייחסותנו לטענות המערער היה עלינו "לבור את הבר מן התבן". המערער טען, כי לא היה מקום שלא לקבל את עירעורו לרישום בטענות פרוצדורליות שעה שגם בהליך העקרי שניהל למול המשיבים נפלו כשלים פרוצידוראליים, לרבות מחדל המשיבים מלהגיש כתב הגנה "קרוב לשנתיים"; כי "נידרשת פסלותם" של שופטת מותב בית הדין האיזורי ת"א ושל שופט מותב בית הדין האיזורי י-ם (שדן בתביעה הראשונה), בהיותם "בוגרי פרקליטות המדינה" כלשון המערער; בית הדין האיזורי לא דן בטענות הצדדים, ולכן אין מקום לקביעת הרשמת באשר לסכויי העירעור; מן הראוי שתעמוד למערער זכות ערעור באשר להחלטות בית הדין לאחר שניתן פסק הדין, משהחלטות אלה עוסקות בפירוש פסק הדין ומשכך "בעל דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה כשם שהיה רשאי לערער על פס"ד... 'הפירוש' שניתן לפס"ד אינו טפל לנושא פס"ד אלא יכול לשנות מהות הכרעה"; בהחלטת הרשמת הועלו נימוקים שלא הועלו בטיעוני הצדדים עצמם.

טענת המערער כי העובדה שבפסק הדין לא צוין המועד להגשת ערעור מהוה טעם מיוחד דינה להדחות, שהרי אין חובה בדין על הערכאה השיפוטית לציין את המועד להגשת ערעור על החלטותיה.

...

משלא הוגשה כל הודעה מטעם התובע ומאחר שאין חולק כי קיים מעשה בית דין ביחס לתביעה דנן, אנו מורים על דחיית התביעה מכוח תקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991".

טענת המערער כי העובדה שבפסק הדין לא צוין המועד להגשת ערעור מהווה טעם מיוחד דינה להידחות, שהרי אין חובה בדין על הערכאה השיפוטית לציין את המועד להגשת ערעור על החלטותיה.

לא מצאנו ממש גם בטענותיו האחרות של המערער, ובכלל זאת איננו סבורים שהייתה מניעה ליתן את פסק הדין בשל העובדה כי המשיבים טרם הגישו כתב הגנה.

סוף דבר - הערעור נדחה.

טענות הצדדים: טענות המבקש; בבקשתו טוען המבקש כי עתירתו הוגשה בתוך 45 ימים ממועד קבלת מכתבה של המשיבה ויש לספור את מנין הימים ממועד זה. מנגד, טוען המבקש כי בקשה זו מוגשת למען ייקבע על ידי בית המשפט כי היה עליו להגיש את העתירה קודם לכן וכי סמכות בית המשפט להאריך את המועד גם לאחר חלוף 45 ימים מיום הודעת דרישת המשיבה היא בהתאם לסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

עם זאת, בפסיקה נקבע כי "בחינת בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית תיעשה לפי דיני השהוי המנהלי. בתוך כך, יש לבחון את השהוי האובייקטיבי, שעניינו בנזק שעלול להגרם לצדדים שלישיית או לאנטרס הצבורי, וכן את השהוי הסובייקטיבי, שנוגע להתנהלותו של המבקש [...]" [ראו ברמ 340/23 המועצה האזורית עמק יזרעאל נ' הממונה לפי חוק אויר נקי, התשס"ח-2008 המשרד להגנת הסביבה, ופסקי הדין המאוזכרים בו].

לעניין זה, נקבע בפסיקה כי אין בניהול התכתבות עם הרשות והמתנה לקבלת תשובה כדי להאריך את המועד להגשת עתירה ולהצדיק שהוי בהגשתה [עת"מ (י-מ) 277-10-10; בג"צ 410/78 נילס נגד שר האוצר פד"י לג(1) 271].

חובה מנהלית זו נובעת, בין היתר, מעקרון ההגינות וכן מעיקרון הסבירות שהוא עקרון יסודי במשפט המינהלי (ראו למשל עע"מ 8329/14 עריית קרית אתא נ' קורן [פורסם בנבו] (‏31.5.2016) בפיסקה 16 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן]" [ראו עתמ (מרכז) 48744-09-19 דינה עמר נ' עריית יבנה (פורסם במאגרים, 11.04.2021)].

...

בנסיבות העניין, כאשר אנו עוסקים בחובות שנוצרו לפני למעלה מארבעים שנים, כאשר אין בידי ביהמ"ש לערוך הבחנה, נכון לשלב הזה, בין החובות שעל פניו נראה כי התיישנו לבין החובות שלא התיישנו, כאשר לא ברור ביחס לאיזה ממכלול החובות ניתן פס"ד והאם פס"ד התיישן? ומנגד, כאשר נראה כי על פניו המבקש מודע לקיומם של החובות כבר משנת 2010, אני סבורה כי יש להורות על הארכת המועד להגשת הבקשה.

התוצאה הבקשה מתקבלת ניתנת ארכה להגשת העתירה כמבוקש.

החלטתי ניתנת בתפקידי כרשמת.

כפי שאף צוין בפסק הדין בעתירה הקודמת, אין מניעה כי בית הדין יערוך בירור של שאלות מקדמיות אלה לצורך הכרעה בשאלת הסמכות העניינית (ראו: בג"ץ 89/86 משולם נ' בית הדין הרבני האיזורי [פורסם בנבו] (6/3/1986); בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה (5) 594 (1991)).

"הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לבתי-הדין הדתיים סמכות טבועה כערכאות שיפוט לידון בעניינים המתעוררים בפניהם בדרך-אגב, וזאת כאשר הדבר נידרש על-מנת להכריע בעיניין שהובא בפניהם כדין (ראו למשל: ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1209 (1955), מפי המשנה-לנשיא ש"ז חשין). לכך יש להוסיף כי בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה "בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לידון בתביעה שלפניה" (הילכת פלמן, עמ' 134 והאסמכתאות המוזכרות שם)" (בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, סג(2) 247 (2009)‏‏).

למעשה, בית המשפט העליון כבר הכריע ואמר את דברו מפורשות בשאלה זו גם ביחס להליכים בהקדשות עץ חיים, בשני פסקי דין שנתן בבג"ץ 6580/17 ישפה פרויקטים 2013 בע"מ נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (25/10/2017) ולאחריו בבג"ץ 5841/17 פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (13/11/2017)(עניין פנינת המיתרים).

״ ובהמשך פסק הדין: הבהרנו הבהר היטב כי על פי הדין הדתי אין חובה לכונן הקדש דוקא לפני בית הדין כדי שיהיה הקדש תקף.

...

אנו מאשרים את דו"ח הבדיקה של השופט בדימוס יוסף אלון ואת הדין-וחשבון של המנהל המיוחד והנאמן להקדשות עץ חיים, ונותנים לקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות תוקף של החלטה.

בהתאם לראיות שלפנינו אנו קובעים כי ראשי מוסדות עץ חיים רכשו את מקרקעי שכונת עץ חיים בשנת 1928 ובנו בשנים שלאחריה את מבני השכונה, כדי שהן הקרקע והן המבנים יהיו נכסי נאמנות למטרת הקדש דתי בשיפוט בית הדין הרבני.

אנו מורים כי על ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות אלו לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט–1979.