חובת אזהרה לגבי מועדי התיישנות בתביעות ביטוח

כאשר הנתבעת כופרת בטענות התובעים, עומדות במוקד התביעה השאלה אם הפרה הנתבעת את חובתה כעורכת דין כלפי לקוחותיה, חובת הנאמנות וחובת הזהירות, וככל שכן – כיצד יחושבו ניזקי התובעים בהנתן שהתביעה נגד חברת הביטוח כלל לא התבררה לגופה.

התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עלולות לשמש עילה לתביעה נגד עורך הדין בגין הפרת חוזה.

בשיחות טלפון כן הזהרתי.

למשל בטענה לפיה מועד תחילת מירוץ ההתיישנות נדחה כל עוד "טופלה" הבקשה שהועברה לשירביט או בשל "הודאה בזכות" מצד שירביט.

לפיכך, כדי לקבל את טענת התובעים לנזק שניגרם להם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של הנתבעת ודחיית תביעת שירביט על הסף בשל היתיישנות, נידרש בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב שבפניו התבררה תביעת שירביט ולנסות להעריך באופן הפותטי כיצד הייתה מיתנהלת תביעת שירביט וכיצד הייתה מוכרעת לו התבררה.

...

התובעים הגישו, באמצעות פרקליט אחר, תגובה לבקשה לסילוק תביעת שירביט על הסף מחמת התיישנות, אך בהחלטה מיום 10.9.19 נדחו טענות התובעים, התקבלה טענת שירביט, ונפסק שתביעת שירביט נדחית על הסף מחמת התיישנות.

כך נפסק: "תביעת רשלנות נגד עורך דין בגין שאלות ששאל, או שנמנע לשאול, במסגרת דיון בבית משפט אינה פשוטה עיונית, ובודאי קשה מאוד להוכחה, וכדי שתתקבל טעונה היא מובהקות יתרה. על מנת לקבל את התביעה, על בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות, ולבחון באופן היפותטי כיצד היה מתפתח המשפט אילו נשאלה השאלה שעורך הדין נמנע – כנטען ברשלנות – מהצגתה לעד. קרי, על בית המשפט להכריע כיצד היה העד משיב לשאלה, כיצד היתה משנה תשובה זו את מערך השיקולים, ובסופו של דבר – לשער, כמעט לנחש, כיצד היה מכריע המותב המקורי בתביעה כמכלול" (ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר [פורסם בנבו], 3.5.10).

לסיכום: התובעים שכרו את שירותי הנתבעת בפברואר 2007 להגשת תביעה נגד שירביט לפיצוי בהתבסס על פוליסת ביטוח ואירועי נזילה ונזק שאירעו בסוף 2015 ובתחילת 2016.

ואשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 96,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

בעיניין חובת היידוע של הקרן על אודות תקופת ההתיישנות, סוגיה זו נדונה בהרחבה על יד ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שניה, 2009): "הסדר ההתיישנות המיוחד החל בתחום הביטוח מעדיף, כאמור, את אינטרס המבטח. נראה כי בצדה של העדפה זו ראוי לקבוע חובה. החובה היא חובתו של המבטח להזהיר את המבוטח, במקרים המתאימים, כי הדרישה לקבלת תגמולי הביטוח. חובה זו תקפה במיוחד במקרה שבו המבטח אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות מתמהמה בבירור חבותו או דורש מן המבוטח מסמכים או נתונים אשר קשה להמציאם במהירות. ניתן לומר כי, ככלל, ככל שמתקרבת תקופת ההתיישנות לסיומה, כך גדל משקלה של החובה האמור". התובעת טענה שלא קיבלה את מכתבי הקרן מיום 2.4.2017; מיום 12.3.2018; ומיום 30.3.2018.

לענייננו רלוואנטית החובה להודיע על היתיישנות בהודעת דחייה (הודעה על סגירת הטיפול) ובהודעת המשך בירור (הבקשה למסמכים נוספים), בהן נידרשת הקרן לכלול "פסקה אשר בה תצוין בהבלטה מיוחדת תקופת היתיישנות התביעה בהתאם להוראות הדין הרלוואנטיות, וכן יצוין כי ככלל, הגשת התביעה לגוף מוסדי, אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות וכי רק הגשת תביעה לבית משפט עוצרת את מירוץ ההתיישנות." לפי סעיף ו(2) החובה לכלול פסקה זו חלה על כל הודעה שנשלחת מהקרן במהלך השנה שלפני מועד ההתיישנות.

נספח י לתקנון אף קבע סנקציה: "ודוק - החוזר אינו מסתפק בעצם הטלת חובת גילוי על המבטח, אלא קובע סנקציה בצדה. לפי הוראות החוזר, מבטח המפר את חובת ההודעה יראוהו כמי שהסכים כי תקופת הזמן שבין המועד שבו היה עליו לתת הודעה ובה פסקת היתיישנות לבין המועד שבו ניתנה בפועל הודעה ובה פסקת היתיישנות - לא תובא במניין תקופת ההתיישנות." בנוסף, התובעת טענה לגופו של עניין לגבי מצבה הרפואי ואף צרפה מסמכים רפואיים המעידים על מצבה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני שיש לדחות את הבקשה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

כאשר מצרפים לכך את זכות הגישה לערכאות, יש בכך כדי למסֵד מסקנה בדבר הצורך בשימוש זהיר ומבוקר טרם שביהמ"ש ישלח מעל פניו את התובע, ללא היזקקות לטענותיו.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

בהחלטה נקבע כי התביעה הינה תביעה כספית וכי תקופת ההתיישנות בגינה היא שבע שנים ממועד הווצרות העילה.

מועד הווצרות עילת התביעה הוא 1983, השנה בה נרשמה הערת אזהרה המעידה על צו הניהול שניתן לאפוטרופוס הכללי.

עוד העיד, כי ללא מספר זהות של המנוח, אין טעם לפנות למוסד לביטוח לאומי (ע' 11, ש' 32) וכן כי לא פנו למס הכנסה (ע' 11, ש' 34).

הרוכש אינו מתרשל אפוא באי-רישום הערת-האזהרה, לאור התפיסה שביסוד פסק-הדין [בעיניין אהרונוב – א' ב'], שכן אין הוא חב חובת זהירות בעיניין זה כלפי הנושה הכספי" (מ' דויטש 'נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות', בעמ' 362).

...

ז - סוף דבר אשר על כן, התביעה נגד האפוטרופוס הכללי מתקבלת.

נוכח הסכמת רשות המיסוי בישיבת יום 15.7.2021 לא להתנגד להשגה שיגיש התובע – ומשלא מצאתי כי הפרה חובה כלפי התובע, נדחית התביעה שהוגשה כנגדה ללא צו להוצאות.

בשים לב להסכמות הצדדים בדבר צמצום המחלוקת, אני מורה למזכירות להשיב לתובע, על-ידי ב"כ, את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

כך, התובעת טוענת כי הנתבעים התרשלו כלפיה בכך שלא דאגו להתקין מנגנון אמצעי נגד טריקה בדלת ולא הסירו את פס המתכת שנימצא לצד הדרך או הציבו שלט אזהרה מפני הסיכון הטמון בשימוש בדלת.

נתבע 2 (משרד החינוך), טוען כי נגרם לו נזק ראייתי לנוכח הגשת התביעה על סף מועד ההתיישנות, בחלוף 6 שנים ו-10 חודשים ממועד התאונה.

כן טוען הנתבע 2 כי לנוכח העובדה כי מדובר בתאונת עבודה זכאית התובעת לקבל מהמוסד לביטוח לאומי החזר מלא עבור ימי המחלה בגינם נעדרה מעבודתה וכן כי התאונה הייתה ארוע ספונטאני אשר לא ניתן היה לצפותו וכי לא הוכחה אחריות נתבעים 1-2 למעשה ההתרשלות המיוחס להם, בפרט בשים לב לנסיבות היתרחשות התאונה.

ארוע שכזה, אינו עולה כדי ארוע חריג ובלתי צפוי אשר יש בו כדי "לנתק" את חובת האחריות של הנתבעים לארוע, ונראה כי מדובר בארוע כה צפוי עד כי הכללים שנקבעו באשר למיגונן של דלתות במוסדות לימוד נועדו בדיוק על מנת למנוע התרחשותם של אירועים מסוג התאונה שאירעה בעניינינו, או, למצער, להקטין באופן משמעותי את הנזקים שעלולים להגרם מהיתנהגות לא בלתי צפויה שכזו.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו מטעמם, אני סבורה כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח תביעתה במאזן הסתברויות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כמו כן, ישלמו הנתבעים 2 ו- 3 לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 338 ₪ בגין אגרת בית משפט.

לטענתו, חל סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") שכותרו סייג להתיישנות, ולפיו התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא היתיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח (עמ' 13 עד 15 לסיכומי התובע).

עסקינן בארוע משנת 2015 כאשר פסק הדין ניתן ביום 11/03/2017, והומצא לתובע בחודש 4/2017 כפי שעולה מצרופי התביעה, ולפי המועד המאוחר בו ניתן פסק הדין, יצירת החיוב, התביעה היתיישנה עוד בחודש 3/2020.

אמנם, במקרה דנן מדובר בנזקי רכוש ולא בנזקי גוף, אך ניתן להקיש מסעיף 7א. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, על חשיבות עיקרון ההסתמכות המקים זכאות לנפגע לתבוע פיצויים בגין ניזקי גוף מקרנית על אף שאין ביטוח חובה לרכב, ומקום שהעובד לא ידע על העדר הביטוח כאמור (השוו: ע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999); ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (4/7/2005); רע"א 35679/97 קרנית נ' סבן (1998)).

ועוד, ראוי להפנות לדברים שנאמרו בעיניין מוזס לעיל, נפסק כי: "הטלת אחריות על המעסיק אין משמעותה כי העובד פטור מכל אשם. חלק מחובותיו של המשתמש ברכב לוודא בפרקי זמן סבירים לפי נסיבות העניין כי הרכב בו הוא נוהג מקיים את דרישות הדין הרלוואנטיות. בין היתר, חובתו לוודא כי הרכב עבר רשוי שנתי וכי הוא מבוטח בביטוח "חובה". בדיקה זו לא הייתה זרה לתורג'מן אשר ציין כי לפני התאונה ראה "ניירת" של הביטוח.

ש: אני אומרת לך כב' השופט: גברתי, כאשר הוא אמר שאני פניתי לעוה"ד וסידרתי הכל אחרי העיקולים, ואמרתי לך שהוא דילג שלב, ז"א שהוא לא עשה כלום, עד שלא קיבל תיק ההוצאה לפועל אזהרת הוצאה לפועל, לזה הוא התכוון אז ש: אני, אני לא אני, צריכה, אני צריכה את זה לפרוטוקול אדוני את כל הדברים האלה בצורה מסודרת, כי זה לא בתצהיר שלו.

...

טענות הנתבעת 1 בתמצית דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

על-כן, דין התביעה לפיצויי בגין לשון הרע להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של -.