עסקינן בתביעות כספיות הדדיות בין הצדדים שעילתן נעוצה בהסכם שכירות (להלן : "ההסכם") שנחתם בין התובעים (להלן : "צחי") שהם בעליה של דירה הנמצאת ברחוב שזר 67 בנהריה (להלן: "הדירה") לבין הנתבעים כשוכרי הדירה (להלן: "שרוב").
בדיון שהתקיים בתביעת הפינוי, ביום 11.1.18, הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין, לפיה שרוב ישלימו את תקופת השכירות עד תומה, זאת כנגד תשלום חוב דמי השכירות שלא שולמו עד לאותו מועד, בגין 7 חודשי שכירות (23,100 ₪ =3,300 ₪ X 7), ובנוסף ימסרו לצחי שיקים עתידיים להבטחת תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, שהנו 30.6.18, וכי במועד זה יפנו את הדירה.
...
עם זאת, כאמור לעיל, מששוכנעתי כי היה בליקויים לפגום בהנאת שרוב מהדירה, חלקם באופן זמני במהלך העבודות שהתארכו וגרמו לליקויים שלא היו צפויים, וחלקם לאורך שנת השכירות השניה לפחות (הליקוי בכיור), אני מוצאת ששרוב זכאים לפיצוי בגין אי הנוחות והפחתת ההנאה מהדירה אולם זאת בשיעור של 3,300 ₪, כשווים של דמי שכירות לחודש, כפיצוי על כל התקופה.
לסיכום
אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה ופוסקת כי על שרוב לשלם לצחי סך של 10,000 ₪ המהווים פיצויים מוסכמים בגין אי תשלום דמי שכירות חודשיים במועדם למשך 7 חודשים.
למרות קביעתי כי הליקויים הנטענים לא הצדיקו את אי תשלום דמי השכירות, אני קובעת כי שרוב זכאים לפיצוי בסך 3,300 ₪ בגין חוסר הנוחות שנגרמה להם כתוצאה מעבודות השיפוצים ומהליקויים שהתגלו בדירה במהלך שנת השכירות השניה, וכי הם זכאים לקזז סכום זה מהסכום שנפסק לחובתם.
