חובה לציון פעילות לא רגילה בחשבון

בבית המשפט ציין העד כי הוא היה במרחק של כ- 15 מטר ובאשר להתרחשות התאונה הוא ציין כך: "הן ישבו על המחצלות, ראיתי אותה עומדת והסלע גבוה ב 20-30 ס"מ...כולן ישבו והיא עמדה על הסלע, אזה היא הייתה בולטת וגם היה היחידה שעמדה, ואז היא התחלקה. ..ראיתי אותו נופלת מהסלע לא מחליקה...אם אני לא טועה היא נפלה לתוך קבוצת הבנות...אני חושב שהיא נפלה לכיוון המחצלת. ראיתי החלקה ולא ירידה רגילה מהסלע לכיוון המחצלת. יכולה להיות שרצה לרדת והחליקה..." (עמ' 20-19).

ניתן לייחס את ההבדלים לכך שמדובר במקום רוחש פעילות ולא מן נימנע כי כל אחד ראה פרטים שהשני לא ראה, או שהנסיבות הפיזיות של המצאות האחד אפשרו לו לדקדק בפרטים שהשני לא ראה.

חובת זהירות זו נבחנת על בסיס המארג העובדתי הנתון במקרה הספציפי (ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, פסקה 13 (פורסם בנבו, 4.6.2017)), והיא נועדה לבחון את המקרה הקונקרטי ותמציתה בשאלה האם בנסיבות המקרה, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית (ראו לדוגמא: ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון (פורסם בנבו, 29.11.2017); עניין ועקנין; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ''ד נ(3) 784, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (1996) (להלן: עניין צבי)).

הפסיקה הדגישה כי רמת הזהירות נבחנת במבחני סבירות; "אמת מידה זו משקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון... אכן, סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיסי. סבירות היא מושג נורמטיבי. זהו תהליך הערכתי ולא תאורי. הסבירות אינה נתחמת על ידי היגיון דדוקטיבי. היא נקבעת על ידי איתור השיקולים הרלבאנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם" (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 505 (2004); וראו גם ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 309 (1965); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 396 (2002)).

...

דיון והכרעה לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות, שכן בנסיבות המקרה לא ניתן לקבוע כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, ומכל מקום לא הופרה חובת זהירות כלשהי כלפיה.

גם טענת התובעת כי היה על הנתבעת לקבע את המחצלות לקרקע כדי למנוע תזוזתן במהלך הדריכה עליהן דינה להידחות.

משכך, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה ולחייב את התובעת לשלם לנתבעות (ביחד) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נציבות תלונות הציבור על שופטים נדרשה אף היא לכלל האוסר על ייצוג מקצועי של בעלי דין בתביעות קטנות, והדגישה את חשיבותו של איסור זה, לשם הגנה על עיקרון השויון בין הצדדים המתדיינים, ראו חוות דעת 7/06 של נציבות תלונות הציבור על שופטים "ייצוג בבית המשפט לתביעות קטנות (השלמה)" דין וחשבון שנתי לשנת 2006 187 (7.8.2006); חוות דעת 7/05 "ייצוג בבית המשפט לתביעות קטנות" דין וחשבון שנתי לשנת 2005 154 (13.7.2005)).

יש להדגיש, הצורך בקיום בירור שפוטי "אקטיבי" יותר בהליכי התביעה הקטנה מאשר המתכונת האדברסרית הנוהגת בהליכים רגילים אינו מוביל להענקת יתרון למי מהצדדים או להעדפת אחד מהם.

זאת, מבלי לגרוע מחובת אותו בעל דין לגלות בצורה ברורה את דבר הכשרתו המשפטית לבית המשפט ולצד שמנגד, וראו גם את החלטת ועדת האתיקה הארצית של לישכת עורכי הדין בשאילתה שהופנתה אליה בנושא זה, החלטה את26/13 של ועדת האתיקה הארצית "חובת ציון התואר עורך דין בבית משפט לתביעות קטנות" אתיקה מקצועית 50, 8 (2013)).

...

על רקע תכליות אלו ונוכח כל האמור לעיל אני סבור כאמור, כי ישנה חשיבות לכך שלבית המשפט לתביעות קטנות יהיה מסור שיקול דעת – במקרים שבהם מופיע לפניו צד שהוא עורך דין – לבחון, על פי מכלול נסיבות המקרה, באיזה אופן להידרש לאי סימטריה אפשרית כתוצאה מכך שאחד מבעלי הדין הוא עורך דין בהכשרתו או במקצועו ובכלל זאת – ליידע את בעל הדין שכנגד בדבר האפשרות לבקש היתר ייצוג ואף לבחון מתן היתר כאמור, במקרים המתאימים לכך.

יישום השיקולים שעליהם עמדנו מביא למסקנה כי לא נפל פגם בקביעה זו. מעבר לשיקולים שעליהם עמד בית המשפט המחוזי, עיון בכתבי הטענות שהוגשו בהליך מלמד כי התביעה נושא דיוננו אינה מורכבת; כי המחלוקת שנפלה בין הצדדים – אם נתן המשיב הסכמה מפורשת לקבלת דברי הפרסומת, אם לאו – היא עובדתית ופשוטה; וכי הגנתה של המערערת התבססה – כפי הנראה – על ייעוץ משפטי כלשהו (כפי שמעיד נוסח כתב ההגנה מטעמה).

אשר על כן, הערעור נדחה.

משך שנים ניהלה התובעת אצל הנתבעת (להלן גם: "הבנק") חשבון עובר-ושב בסניף שברחוב שבי ציון באשדוד.

משהנתבעת שמה לבה לעובדה, כי בין השנים 2014-2015 לא הייתה כל פעילות בחשבון, היא ביצעה בתאריך 13.7.16 השקעה יזומה מצידה של כלל כספי הפקדון בסך 800,411 ₪ ורכשה נייר ערך מסוג אגרות חוב ממשלתית מסוג "מימשל צמודה 1019" (להלן: "נייר הערך") על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת לא יודעה בדבר ביצוע ההשקעה בנייר הערך ורק בשנת 2017 התברר לה הדבר.

חובת הבנק היא להודיע ללקוח כי אם לא תיתקבל הוראה ממנו כיצד להשקיע את כספים, הם יושקעו בהתאם לקביעת נגיד בנק ישראל וצו הבנקאות, כפי שאכן נעשה במקרה זה. הנתבעת טוענת, כי היא ביצעה מספר רב של ניסיונות לאתר את התובעת, ובכלל זה שלחה לתובעת מכתבים וניסתה לאתר אותה באמצעות מספר טלפון שמסרה התובעת בעת פתיחת חשבון הבנק.

מדובר במסמכים המהוים "רשומה מוסדית", שכן מדובר במסמכים שהבנק נוהג לערוך, במהלך נהולו הרגיל של חשבון הבנק ומתוכן עדותן של עדות הבנק, הגב' יוליה פלדשר והגב' איילה מורג עולה, כי הרישום נעשה בסמוך להתרחשות ניסיון האיתור.

...

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, התרשמתי שלכל אורך ההליך נעזרה התובעת בבנה-מר אלי ימין וזאת הן לשם ניהול התביעה והן לשם ניהול עניינה הכספיים.

בנקל יכולה הייתה התובעת להמציא ראיה בדבר שיחת טלפון כגון זו, אך כאמור התובעת זנחה דרך זו. במקרה הנדון כל שנותר לבנק לעשות לשם איתור התובעת הוא לסור לביתה ולהעמידה על מצב הדברים, אך אני סבור כי מדובר בחובה החורגת ממתחם הסבירות.

משכך, דין התביעה להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 3406/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: נירית גבע נ ג ד המשיבים: 1. עריית ראשון לציון 2. פאנל סחר עץ בע"מ 3. יגאל לביוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.3.2021 בע"ר 50448-12-20 שניתן על-ידי כבוד השופטת ח' קיציס בשם המבקשת: עו"ד אביב אבירן, עו"ד ענבל אהרוני בשם המשיבה 1: עו"ד ענבל לביא ][]פסק-דין

הסדר זה נועד להקל על רשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מחברות, ובמיוחד מחברות פרטיות שהפסיקו את פעילותן (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עריית תל אביב, פסקה 7 (23.3.2011) (להלן: עניין שפירא)).

החוב האמור הוא אינו חובה של המערערת, אלא חובה של החברה.

לאמור לעיל מצטרפים שיקולים נוספים, שייתכן כי במקרה הרגיל לא היו מצדיקים לבדם הארכת מועד להגשת ערעור, אולם כאשר הם מובאים בחשבון לצד הקושי האמור לעיל, הם מטים את הכף לעבר העתרות לבקשה.

...

אין בכל האמור לעיל כדי להמעיט מהקושי שמעורר העיכוב בהגשת הבקשה להארכת מועד מטעמה של המערערת.

יחד עם זאת, אני סבורה כי זהו מקרה המצדיק היעתרות לבקשה האמורה בהתחשב בעוצמת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ראו: בש"א 7806/20 קוקרמן ושות' בית השקעות בע"מ נ' מרצקי, פסקה 4 (22.11.2020); רע"א 1054/21 בן מרדכי נ' שלום אלוני, פסקה 15 (25.3.2021)).

סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שניתנת למערערת ארכה להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי עד ליום 3.10.2021.

המבקש למעשה כלל לא פנה למשיבה כצרכן פוטנציאלי בתום לב למטרת ביצוע עסקת הלוואה, אלא רק למטרת איסוף ראיות ויצירת עילת תביעה לצורכי הגשת תביעה ייצוגית יזומה, הכול תוך שהוא פועל בחוסר תום לב במטרה להפיק רווח ולהתעשר על חשבונה של המשיבה.

הוסיפה המשיבה וטענה כי לאורך שנות פעילותה לא עלתה כל טענה כלפיה ביחס להטעיה שביצעה כלפי לקוחותיה.

כיוון שהמשיבה ממחה על דרך המכר את חלקם הגדול של הסכמי ההלוואה לתאגיד בנקאי כחלק ממהלך העסקים הרגיל שלה ובהתאם למודל העיסקי שלה, ומכיוון שאותו תאגיד בנקאי לא גובה את דמי הגבייה בפועל, אזי במועד חתימת ההסכם היה ידוע למשיבה כימעט בודאות שהלקוח לא יחויב בהם.

המשיבה נוקטת כלפי לקוחותיה בשקיפות מלאה, ולא רק שעמלת פתיחת התיק ודמי הגבייה אינם נסתרים מעיני הלקוחות אלא שהמשיבה מציינת ברחל בתך הקטנה את העמלות בגוף ההסכם, ולא זו אף זו – הלקוחות מתבקשים לחתום מתחת לתנייה זו. ראשית, טופס בקשת ההלוואה הנו חוזה פשוט ו"דק" בעל שני עמודים בסך הכול ומכאן לא יכולה להשמע טענה כי ציון העמלות נסתר ונבלע בין שלל פרטיו של ההסכם.

באשר לטענות לעניין המחאת הסכמי ההלוואה כך שדמי הגבייה לא נגבו בפועל מחברי הקבוצה, נטען בין היתר כי החובה להשיב כספים שנגבו שלא כדין היא לא "זכות" של המשיבה אלא "חבות" שלה.

...

מעבר לכך שאי גביית דמי הגבייה בפועל שומטת את הטענה לפיה היה צורך לכלול אותם בעלות הממשית של האשראי, היא גם שומטת את הקרקע תחת הסעד להשבת דמי הגבייה, שכן ברור שאין להורות על השבת סכום שלא נגבה מלכתחילה ולכן דינו של סעד ההשבה בהתייחס לדמי הגבייה להידחות על הסף.

לאחר שעיינתי בבקשה, הרי שלא מצאתי טעם לדחות על הסף את הסדר הפשרה.

כמו כן, לאור האמור, אני מורה לצדדים לפעול בהתאם להוראות סעיפים 18(ג) ו-25 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (להלן: "החוק") כמו גם בהתאם לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע 2010 כדלהלן: באי כוח הצדדים יפרסמו בתוך 20 יום מודעה בנוסח שצורף לבקשה לאישור הסדר פשרה.