חובה לגבי אדם נושא משרה באחריות חלקית למחדלי שמאי הנכסים

אישתו אינה עובדת, אף לא במשרה חלקית, ללא כל הצדקה והיא נימצאת בשנה האחרונה של הלימודים בעבודה סוציאלית.

מסכום ההכנסות יש להפחית את דמי המחייה הבסיסיים לזוג ושני ילדים קטינים, כשהתא המשפחתי אינו נושא בהוצאות דיור.

לאור המחדלים שצבר היחיד בהליך, שהנם על הרף הבינוני, מאחר והתקיימו שני דיונים לצורך מתן צו שקום כלכלי כשבסוף הדיון הראשון ניתנה ליחיד ארכה להסרת המחדלים, ראיתי לקבוע תקופת תשלומים של 48 חודשים.

במידת הצורך, יגיש הנאמן בקשה להוצאת שמאי לדירת המגורים כדי לקבלת תמונת מצב בשטח.

בעיניינו חל סעיף 164 לחוק באופן שנכס שיוקנה ליחיד במהלך תקופת התשלומים ייכלל בנכסי קופת הנשייה, למעט נכסים על פי ההתניות הנקובות שם. באחריות היחיד להמציא לנאמן אסמכתא על תשלום הערב לנושה בנק מרכנתיל דיסקונט והנאמן יבצע הקטנה של תביעת החוב, בהתאם.

הפרת תנאי תכנית הפרעון – במידה והיחיד יפר את הוראות הצוו לשקום כלכלי, יהא חשוף לסנקציות על פי הוראות החוק כדלקמן- הארכת תקופת התשלומים – בהתאם להמלצת הממונה והנאמן, ניתן יהיה להאריך את תקופת התשלומים בכל אחד מן המקרים הבאים – היחיד לא קיים תנאי מתנאי הצוו לשקום כלכלי, ובכלל זה אם אינו עומד בחובת התשלומים הקבועה בצו; היחיד נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים; היחיד לא שיתף פעולה עם הנאמן או הממונה; היחיד הפר את ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חידלות הפרעון; ליחיד חוב אשר נוצר באחת מן הנסיבות הבאות – מהתחייבות או מהתקשרות בעיסקה בהקף משמעותי שביצע היחיד בעת שידע או שהיה עליו לדעת כי יש סיכוי גבוה שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו; נוצר מהזנחה חמורה בניהול ענייניו הכלכליים של היחיד, שנעשתה בחוסר תום לב; מקורו בחובת תשלום פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין; היחיד ביצע פעולה כאמור בסעיפים 219 עד 221 לחוק הגדלת במטרה להעדיף נושה על פני נושים אחרים, לגרוע נכסים מקופת הנשייה או להבריח נכסים; ניתן לגבי היחיד צו לפתיחת הליכים אחר בשבע השנים שקדמו לתחילת הליכי חידלות הפרעון.

...

לאחר ששקלתי את הנתונים שלפניי אני מורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק, בהתאם לתנאים כדלקמן : חובת התשלומים - סך של 1000 ₪ בחודש, לתקופה של 7 חודשים, מחודש 2/23 ואילך.

"...החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק-דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק ניסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נימצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" רע"א 300/89 ולקו חב' לבנין ועבודות עפר בע"מ נ' החב' לפיתוח חוף אילת בע"מ (1991).

· לגבי הטענה כי יש לחלוק האחריות עם היזם השני השיבה הוועדה כי מדובר בחיוב ביחד ולחוד, כאמור בסעיף 54 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 טענות הוועדה המחוזית הוועדה מצטרפת לטענות בדבר העדר עילת תביעה (ייחוד העילה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון ובניה), העידר התרשלות גם אם היה פגם בפירסום, העידר נזק לתובעים, או קשר סיבתי בין הנזק למחדלים הנטענים, ואשם תורם שבא לידי ביטוי בשיהוי בן שנתיים ממועד הידיעה אודות התכנית ועד להגשת בקשה לארכה להגשת היתנגדות.

גם אם ניתן לראות במקרה זה את הועדה המחוזית כמי שעוולה באופן עצמאי ובמנותק ממחדלי הוועדה המקומית, הרי שכלפי התובעים מדובר במעוולים במשותף, ביחד ולחוד, ולכן די בתביעת הוועדה המקומית כדי לזכות את התובעים בפצוי מלא בגין נזקיהם, ואילו בחלוקה הפנימית בין המעוולים, לכל היותר היתה נקבעת אחריות הוועדה המחוזית לכדי 10-20%, ואף ניתן היה על פי סעיף 84 ב' לפקודת הנזיקין לפטור אותה מחובת הישתתפות, "על פי הצדק והיושר בהיתחשב עם מידת אחריותו...". כך או כך, אני מוצאת לנכון לפטור את הוועדה המחוזית מכל תשלום לוועדה המקומית.

שיעור הפגיעה בנכס על פי פסק הדין החלקי עומד על 6%, גם אם נניח שכל הפגיעה מורגשת רק בדירה העליונה, הרי שלכל היותר יכלו התובעים לטעון כלפי השמאית ששלמו 18,000 ₪ ביתר ( 6% X 400,000 X 75%), או 60,000 ₪ (לפי 20% בהסתמך על חוו"ד אפשטיין), אולם התובעים לא הסתפקו בתביעת הפרש הסכום ששולם לכאורה מעל לשווי בהיתחשב בתב"ע 7035, אלא דרשו את אותו הסכום שהפנו כלפי הועדה המקומית, קרי; ירידת הערך שנגרמה לכל הנכס כולו.

...

לפיכך אני קובעת כי שווי הפגיעה בנכס בעקבות תב"ע 7035 עומד על 117,180 ₪ ( 6% X 1,953,000 ₪), נכון ל-30.1.2004.

על אף האמור לעיל, דין הטענה להפחתת הפיצוי כדי חלקם של התובעים בנכס להידחות משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

סוף דבר אני מחייבת את הועדה המקומית לשלם לתובעים סך של 117,180 ₪.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד 17 דצמבר 2018 ה"פ 46337-07-18 מספר בקשה:1 לפני : השופט יעקב שפסר, סגן נשיא בעיניין: המבקשת: דירות נופי עם רחובות בע"מ (מחוקה) יהודה דואני שמאות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד צ' ברנס ועו"ד ר' רוזנצוויג סימה נתן מאיר ושות' המשיבים: משרד המשפטים - רשם החברות ואח' החלטה

לעמדת המבקשת, החוב שאת תשלומו מבקש הרשם כתנאי לביטול המחיקה, נצבר בגין מעשיה ומחדליה של החברה בלבד, שבוצעו ללא כל קשר אליה, והתגבשו שנים רבות עובר לרכישתה את הזכויות בחנות.

בנוסף מציינת המבקשת, שחוב החברה לרשם מהוה כ-10% משווי החנות שנרכשה על-ידה וכי בנסיבות אלו אין זה ראוי ומידתי להשית את עליה חובת תשלומו.

סעיף 369 לפקודה, שכותרתו "ביטול מחיקת חברה" קובע את המסגרת הנורמאטיבית להחזרת חברה שנמחקה אל מירשם החברות, ולפיו: "חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פירסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצוו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה; ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אלולא נמחקה החברה." תקנה 5א(ד) לתקנות החברות (אגרות), התשס"א-2001 (להלן: "התקנות") קובעת כי חברה שמחיקתה מן המירשם בוטלה לפי סעיף 369 לפקודה עשויה לזכות, בתנאים מסוימים, בפטור מתשלום אגרה שנתית בגין תקופת המחיקה: "חברה שהוגשה לגביה בקשה לביטול מחיקתה לפי סעיף 369 לפקודת החברות, לשם ביצוע פעולות שהיא חייבת לבצען לפי דין ולא לשם המשך פעילות, פטורה מתשלום אגרה שנתית או עיצום כספי שהוטל בשל אי תשלומה, לגבי השנים שלאחר המועד שבו הפסיקה החברה את פעילותה ועד למועד ביטול המחיקה, ובילבד שהגישה לרשם, לאחר שקיימה את חובותיה כאמור, דוח והודעה לפי סעיף 338 לפקודת החברות והמציאה לרשם את המסמכים המפורטים בתקנת משנה (א) ובתקנת משנה (א1)." בבחינת בקשה להחייאת חברה הכוללת מחלוקת בסוגיית החיוב בתשלום האגרה לרשם על בית המשפט לשקול שני יסודות עקריים: האחד, זהות מבקש החייאת החברה וטיב הקשר הקיים ביניהם, כאשר ככל שימצא כי קיים קשר הדוק יותר בין המבקש לחברה, כך תגבר הנטייה לראות בו כמי שנושא באחריות למצבה, ולהיפך; והשני, מהי מטרת החייאת החברה – האם ביטול מחיקתה נועד לבצוע פעולות פורמליות וכאלו המחויבות לפי דין או לחילופין, תכלית החייאתה היא לשם המשך פעילותה (בש"א 12334/01 ורשבסקי נ' חברת חלקה 143 בגוש 6122 בע"מ, פס' 23 לפסק דינה של השופטת אלשיך (פורסם בנבו, 22.8.2001) (להלן: "פרשת ורשבסקי"); ה"פ 49184-06-15 לביא נ' רשם החברות, פס' 10 לפסק דינו של השופט חסדאי (פורסם בנבו, 19.9.2016); ה"פ 39466-03-13 א שטרית תחבורה וחלקי חלוף בע"מ נ' משרד המשפטים אגף רשם החברות, פס' 1-2 לפסק דינו של השופט אורנשטיין (פורסם בנבו, 5.1.2014) (להלן: "פרשת שטרית")).

מכאן, שהמבקשת, כמי שרכשה את הבעלות בחנות בשרשור מן המשיבים, איננה חלק מן ה"מעגל הפנימי" של החברה אלא צד שלישי חצוני לה ובהיבט זה, אינני סבור שניתן לראות בה כמי שהתרשלות מצידה הובילה לאי תשלום חובות החברה לרשם או כגורם האחראי למצבה (פרשת שטרית, בפס' 1): "מושכלת יסוד היא, כי אין דין נושא משרה או אורגן בחברה כדין צד ג' זר לחברה. בעוד שהראשון, שותף לאינטרסים של החברה ומעוניין ככל שניתן בהשאת רווחיה של החברה, השני לרוב נעדר כל זיקה לחברה, שכן הוא עצמו נעדר זכויות בחברה גופא. אי לכך, ברי, כי בהיעדר זכויות - אין חובות" (ראו גם ה"פ 38385-12-13 חברת דירה ברח' איתמר בן אבי 1 בע"מ נ' משרד המשפטים – אגף רשם החברות, פס' 3.1 לפסק דינו של השופט אורנשטיין (פורסם בנבו, 26.4.2015) (להלן: "פרשת בן אבי")).

זאת בשים לב למטרתה הפורמלית של ההחייאה ולזהות המבקשת, כצד שלישי הנעדר זיקה אל החברה (כאשר אף הגורמים מהם רכשה המבקשת את הנכס לא הוכחו כקשורים לחברה בדרך כלשהיא), או אחריות ישירה להתרשלות החברה באי-תשלום חובותיה, וכן תוך הידרשות למהות הידיעה הנטענת לגביה כגורם חצוני לחברה, ואשר לא סברתי כי ניתן להרחיבה אף ביחס לידיעה בכוח אודות קיומם של חובותיה.

...

לאור זאת טוען הרשם שהענקת פטור למבקשת מתשלום חוב האגרות השנתיות של החברה יוביל להבחנה בלתי מוצדקת בין החברה לחברות אחרות, ששילמו אגרותיהן במועד וכי אין להיעתר לה. דיון והכרעה השאלה הדרושה הכרעה הינה אפוא, האם ביטול מחיקת החברה ממרשם החברות מחייב את המבקשת בתשלום מלוא חוב האגרות השנתיות של החברה לרשם, או שמא מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות הענקת פטור למבקשת מתשלום כאמור.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

לנוכח מילוי יתר הדרישות כאמור בהודעת ב"כ המבקשת מהיום, הנני מורה על ביטול מחיקת החברה מפנקס רשם החברות והחזרתה לרישומים.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק החלטתי לב"כ הצדדים.

יודגש כי כל הפניות בכתב עסקו בנושא אחד הוא האיחור במסירה בלבד, ללא שטרחו התובעים להעלות על הכתב דרישה לתיקון הליקויים, למעט אזכור בודד של ליקויים בדירה שלא תוקנו, ואשר נטען בשפה רפה, כללית ובלתי מפורטת, זאת במסגרת פניית ב"כ התובעים הקודם אל הנתבעת בתאריך 29.5.17, הא ותו לא. נשאלת השאלה מדוע אין בנמצא פניות בכתב מטעם התובעים עצמם אודות תאום מועד לתיקון הליקויים, או מכתבי התראה מטעם ב"כ הקודם, אם לא נענתה הנתבעת לפניות אלה, כטענת התובעים.

משכך, אני קובעת כי האחריות לדחייה במועד המסירה החוזי אינה חלה על הנתבעת, אשר פעלה כדין ובהתאם להוראות הסכם המכר בעיניין התארכות לוח הזמנים אגב שינויים בדירה, כאשר דחיית מועד המסירה מקורו כאמור במחדל התובעים שאיחרו במסירת תכניות השינויים, כפי שהוכח לעיל.

בעיניינו, התובעים לא צרפו חוות דעת שמאית או כל אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד מהם דמי השכירות של דירה דומה במיקומה ובגודלה.

בעיניין זה ראו האמור בע"א 6884/09הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני, (ניתן ביום 17.8.10): "לא בכל מקרה בו ארוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נידרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ..., אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפצוי, אף שעגמת נפש של ממש בוודאי ראויה לכך. גם נידרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק ... ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת.

הלכה פסוקה היא, כי בקביעת גובה הפצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב ליקויי בנייה, יש לשקלל את ייעודו של הנכס כדירת מגורים, את טיב הליקויים ומידת חומרתם ואת מידת השפעתם על שגרת חיי התובעים.

סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מקבלת את התביעה חלקית ומורה כדלקמן: אני מחייבת את הנתבעת לתקן את הליקויים המפורטים בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, וזאת תעשה בתוך 90 יום מיום המצאת פסק הדין, ולאחר תאום מראש עם התובעים אשר יאפשרו לנתבעת גישה לדירתם.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה לדמי שכירות בגין דיור חלופי.

בעניין זה ראו האמור בע"א 6884/09הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני, (ניתן ביום 17.8.10): "לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נדרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ..., אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק ... ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת.

סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מקבלת את התביעה חלקית ומורה כדלקמן: אני מחייבת את הנתבעת לתקן את הליקויים המפורטים בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, וזאת תעשה בתוך 90 יום מיום המצאת פסק הדין, ולאחר תיאום מראש עם התובעים אשר יאפשרו לנתבעת גישה לדירתם.

התובעת טוענת כי את ההצעה הגלומה בטיוטת החוזה המחליף מסרו לה הנתבעים וכי היא קיבלה הצעה זו. עם זאת, טוענת התובעת כי הנתבעים ביצעו את האמור בטיוטת החוזה המחליף באופן חלקי בלבד, כאשר מכוחו הם סיפקו לתובעת קפסולות ממולאות בקפה, וגם לא הפקידו את הצ'ק השלישי שניתן להם על ידי התובעת ע"ח פרעון המקדמה שנקבעה בהסכם, אך מאידך - הנתבעים לא השיבו לתובעת את הסך של 666,000 ₪ ששולם להם ע"י התובעת במסגרת ההסכם.

בסעיפים 12, 13 ו-14 בחוק המכר נקבע כי על הקונה מוטלת החובה לבדוק את הממכר שקבל מיד לאחר קבלתו, וכי עליו ליתן למוכר הודעה על אי ההתאמה של הממכר מיד לאחר מועד בדיקה זו. עם זאת בסעיף 15 בחוק המכר נקבע כי: "לא הייתה אי-ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך עליה...ובילבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה...". בסעיף 16 בחוק המכר נקבע כי: "הייתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובילבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי את סעיף 16 בחוק המכר יש לפרש בשים לב לאמור בסעיף 15 בחוק המכר, באופן שהסעיף "בא ללמדנו על כוונת המחוקק שאחריותו של המוכר תיתגבש ללא קשר לשאלה האם אי-ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, אם לאו, קרי ללא קשר לרשלנותו של הקונה בבדיקת מצב הנכס" (ע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס (פורסם בנבו, 11.2.2014) (להלן: "עניין עיני") בפס' 5 לפסק דינו של כב' הש' נ. סולברג).

לפיכך, לא מצאתי כי בנסיבות אלו, יש מקום להטיל אחריות אישית על חנן או על מוטי מתוקף היותם נושאי משרה בנתבעת 1, ואף לא מתוקף הפרת חובת זהירות כלשהיא המוטלת עליהם כלפי התובעת.

באשר לחיובם של הנתבעת 2, ושל חנן או מוטי מכוח הפרת חובת התום הלב: בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי אין ליצור זהות בין סטאנדרט של ההיתנהגות של נושא משרה בחברה שיש בו כדי להטיל חיוב על החברה, לבין סטאנדרט של ההיתנהגות אשר חריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על נושא המשרה או על האורגן בחברה.

על מנת לחייב את האורגן בגין חוסר תום לב בשלב המו"מ החוזי נקבע כי על הטוען להטלת אחריות שכזו על האורגן מוטל להוכיח כי על האורגן, או על נושא המשרה, רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים של החברה, ואין די בכך שהופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי (עניין ברזני, בפס' 17; עניין נשאשיבי, בפס' 44; ת"א (מרכז) 4857-09-08 ד"ר יורם הרט נ' קומרקס בע"מ (פורסם בנבו, 18.12.2011) בפס' 52).

...

בנוסף, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בכך שרק רק חלק קטן יחסית מסכום התביעה התקבל ואילו חלקה הגדול של התביעה נדחה – הנני מחייב בזאת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 35,000 ₪.

עם זאת בהתחשב בכך שמצאתי לדחות את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת 2, וכנגד חנן ומוטי, הנני מחייב בזאת את התובעת לשלם לנתבעת 2, לחנן, ולמוטי - שכ"ט והוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, לכל אחד ואחד מהם, ובאופן שחיובה הכולל של התובעת לתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט של הנתבעת 2 ושל חנן ומוטי גם יחד, יסתכם בסך כולל של 30,000 ₪.

אשר על כן הנני קובע בזאת כי לסכום הפיצוי האמור המסתכם בסך כולל של 327,436 ₪ יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד למועד פירעונו בפועל של סכום זה. בנוסף, הנני קובע בזאת כי הסכומים שנפסקו בפסק דין זה בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט יפרעו ע"י כל צד החייב בתשלומם תוך 30 ימים אשר ימנו ממועד מתן פסק דין זה שאם לא כן - יתווספו להם הפרשי ריבית והצמדה בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 בגין התקופה שתחושב החל ממועד פסק דין זה ועד למועד פירעונם המלא בפועל.