חוב נמוך מ 50000 והיתר לפתיחת הליכי הוצאה לפועל

בד-בבד עם המרצת הפתיחה הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק-דין.

למסקנה זו הגעתי למרות היתרון המסוים שמצאתי בחוות דעת הגרפולוגית שמטעם טאהא על חוות דעת הגרפולוג מטעם הבנק, גם לאור יתר הראיות המוצקות בעיניי, וגם משום שכפירות האחים בחתימותיהם לא התיישבו אף עם מלוא גירסתה של המומחית מטעמם, שבחוות דעתה מצאתי פירצות מסוימות.

במועד מאוחר יותר ומשלא פרעו התובעים את חובם הוגש ללישכת ההוצאה לפועל לבצוע אחד מהשטרות בו התובעים חתומים גם בראש העמוד הראשון בצד שמם, כך שטענת התובעים כי שטר המשכנתא זויף, הנה שקרית ונטולת כל בסיס.

על אחת כמה וכמה הם נכונים להליך האזרחי, הדורש סף הוכחה נמוך יותר.

...

נוכח המסקנה החד-משמעית שהגעתי אליה, וכדי שלא להוסיף לפגיעה בכבודם, אמנע מניתוח זה. טענות נוספות מסקנתי זו מייתרת גם סוגיות משפטיות נוספות שבהן דנו הצדדים ושלא מצאתי לנכון לדון בהן.

תוצאה התובענה נדחית, על כל חלקיה.

המבקשים ישלמו למשיב 1 שכר טרחת עורכי-דין והוצאות משפט על סך 50,000 ₪, ולמשיבים 2–7 יחדיו (בהתחשב בכך שכולם יוצגו על-ידי עו"ד פונדק, צד למשפט בעצמו) – הוצאות משפט על סך 25,000 ₪.

טענות הצדדים: בתצהירו של הנתבע שהוגש בתמיכה להתנגדות נאמר כי לא היתקיימו התנאים לבצוע השטר; כי למיטב ידיעתו התובעת הגיעה להסדר הערבים האחרים החתומים על שטר החוב לתשלום בסכומים נמוכים מגובה השטר ובעוד רק נגדו ניפתח הליך ההוצאה לפועל ולא כנגד יתר הערבים.

...

טענת הקיזוז שטען הנתבע בגין ציוד של השוכרת שנותר באולם לאחר הפינוי, דינה להידחות.

לאור כל האמור, ההתנגדות נדחית.

בהתאם לכך, אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל.

בתמצית, נטען כי סכויי העירעור שהגישה המבקשת נמוכים וכי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה, בשים לב לכך שעסקינן בהליך הנסב על חיוב כספי.

בעשותו כן ציין בית המשפט המחוזי כי לא מצא מענה ראוי בתשובת המשיבים לטענתה של המבקשת באשר לפער בין סכום החוב שלפיו ניפתחו הליכי ההוצאה לפועל כנגדה ובין הסכום שבו הייתה צריכה להיות מחויבת לשיטתה, וקבע כי עניין זה ידון בעירעור לגופו.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא מצא לקבל את יתר הטענות שהועלו בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר כבר נדונו והוכרעו בהחלטותיו הקודמות.

...

מנגד, המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

במקרה דנן, בית המשפט המחוזי נעתר כאמור לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין אך התנה את העיכוב בהפקדה של חלק מהסכום שנפסק לזכות המשיבים.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

כמו כן, ועל מנת לאפשר למבקשת לקבל עיכוב ביצוע חלקי, כפי שהורה בית המשפט המחוזי, אני מורה כי היא תוכל לשלם את הסכום שנקבע בהחלטה מושא הבקשה עד ליום 14.9.2021.

ביום 23.04.18 פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש ובמסגרת זו ביקש למנות כונס נכסים לשם תפיסת הכלים (תיק ההוצל"פ שמספרו 515641-04-18).

המבקש סבר כי יקבל כ – 400,000 ₪ ובסופו של יום קיבל סכום נמוך יותר.

בנוגע לצימצום בקשת הבנק בהוצאה לפועל ליתרת ההלוואה של ה- 700,000 ₪, כי לטענת הבנק וכעולה מן הבקשה למינוי כונס הנכסים, הדבר נעשה מאחר ששווי הנכסים הממושכנים לא עולה על יתרת החוב בהלוואה זו ואין מקום לבקש את מינוי הכונס לחובות שהנכסים הממושכנים לא יכולים לכסות.

יתר על כן המשיב עצמו מסכים כי מימוש הכלים לא יכסה אף רבע מהחוב הנידרש על ידו ועל כן הנזק עולה על התועלת.

...

למרות זאת, אני סבורה כי גם כעת וגם לאחר שהבקשה נדחית, נכון וראוי יהיה כי הצדדים יידברו בינהם וינסו להגיע להסכמות אחרות.

אני סבורה כי גמישות רבה יותר מצד שני הצדדים במו"מ יכולה להביא לתוצאה טובה יותר מהמשך ההתנהלות של הצדדים בבית המשפט.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את הבקשה לסעד זמני ומבטלת את הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 20.06.18.

בשנת 2000 עזבו מנשה, שרון וילדיהם את ישראל, בעקבות הסתבכותו של מנשה בחובות לבנקים במיליוני ש"ח. חובות אלו הביאו להגשת תובענות לבתי המשפט ולפתיחת תיקים בהוצאה לפועל.

המאשימה מיקדה את גדר המחלוקת למסגרת של ארבע שאלות עיקריות: א) האם הנאשם הציג מצגים כוזבים לבנק הבנלאומי ולבנק הפועלים? ב) ככל שיימצא כי המצגים אכן היו כוזבים, האם מטרתם הייתה להסתיר את העובדה כי מנשה הוא בעל הזכויות בכספים ובכך למנוע דיווח נכון לפי חוק איסור הלבנת הון? ג) האם מטרתן של משיכות המזומן בסכומים הנמוכים מ-50,000 ₪ הייתה מניעת דיווח לפי חוק איסור הלבנת הון? ד) האם חשבון הנאמנות (בבנק ירושלים) ניפתח בידיעתו ובהסכמתו של הנאשם? המאשימה עמדה על האינטרסים השונים של הנאשם ומנשה, שלשיטתה הביאו את השניים לבצע את הפעילות הכספית המתוארת בכתב האישום, כפי שגם הוכח לדידה בראיות שהוצגו.

ככלות הכל, על פני הדברים, דומה כי כל בנק בישראל היה מקבל אליו בברכה לקוח אמיד כמו מנשה, אשר חפץ להעביר ארצה מיליוני שקלים מחשבונותיו מחו"ל. יתר על כן, פתיחת חשבון בנק הנה על פני הדברים פעולה פשוטה ובסיסית, הנעשית מדי יום, כדבר שבשיגרה, כך שגם אם מנשה היתלבט במשך שנה או שנתיים האם להמשיך להתגורר בישראל או לשוב לחו"ל, לא שוכנעתי כי היתלבטות זו היא אשר מנעה או דחתה את החלטתו בדבר פתיחת חשבון בנק בישראל.

הסיבה לכל זה נעוצה בכך כי טרם עזיבת מנשה את ישראל עם משפחתו הוא נקלע לחובות כספיים כבדים והתמודד עם תובענות משפטיות והליכי גביה שננקטו נגדו בהוצאה לפועל.

וכך הסביר את הרקע לעידכון הטופס בעיניינו של הנאשם: "טופס מדצמבר 2011 טופס הכר את הלקוח זה למעשה, ... זה טופס בסיסי שנחתם בפתיחת חשבון שבו הלקוח על בסיס שאלות מובנות מסביר מה הפעילות הצפויה בחשבון בעקבות, כשהוא פתח את החשבון לא הצהיר שהוא מתכוון לעשות פעילות במט"ח, בעקבות הפעילות שלו שהיא גברה בשנת 2011 אז עידכנו את טופס הכר את הלקוח בהתאם לפעילות וציינו פה שיהיו העברות חודשיות מעל 50 אלף דולר בנטו" (עמ' 17 לפרוט', מיום 1.7.2018).

...

נחה דעתי לקבל את עמדת הנאשם כמהימנה, כפי שהוצגה בעדותו.

על כן, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.

סוף דבר מכל המקובץ, הנאשם מורשע בזאת בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון.