חוב לחברת אשראי תביעה בסדר דין רגיל

לפי השיקולים הכלכליים של הבנק, כך הוא טוען, היה כדאי לבנק להסתכן ולתת אשראי נוסף ללווה בהחלטתו להעניק אשראי נוסף ללווה ללא דרישת ערבויות ותוך תקופה קצרה מהלוואה הראשונה לה לוותה ערבותו של המבקש ואם הבנק סמך על הלווה ונתן בו אמון שיפרע את שתי ההלוואות לרבות זו שאינה מובטחת, כפי שצייר במהלך הדיון כנימוק מדוע ניתנה הלוואה נוספת ללא דרישת ביטחונות – מדוע השאיר הבנק את ערבותו של המבקש? בזאת הוא הגדיל את הסיכון בכך שהחייב לא יוכל לעמוד בהחזר שתי הלוואות ביחד, בו זמנית – "בבחינת בפני עוור לא תשים מיכשול". הבנק הוא המונע נזק הזול ביותר ועל כן נקבע כי על הבנק מוטלות חובות מיוחדות (מפנה בין היתר לע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.6.2014)).

כידוע, מטרתו של הליך דיון בבקשת רשות להגן היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (1.11.04); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675).

נוכח סכום התובענה, היא תתברר בהליך של סדר דין רגיל.

...

אינני מקבל טענה זו. ראשית, אדגיש כי הוראות המפקח על הבנקים, או ההוראות הספציפיות שהוחלו ביחס לערבים, אינן מונעות ייחוס חובות נוספות מכוח הדין הכללי, לרבות דיני החוזים (ראה למשל: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369 (1995).

בהתאם לפסיקה זו, יש לבחון האם ההגנה שהציגה המבקש היא "אפשרית, ולו בדוחק" – שאז יש להיעתר לבקשת רשות להגן או שמא עסקינן ב"הגנת בדים" – שאז דין ההתנגדות להידחות.

מקום בו עסקינן במצב בו הגנת המבקש היא "אפשרית, ולו בדוחק", והיא אינה "הגנת בדים", כי אז המסקנה המשפטית המתחייבת היא שנכון הוא לאפשר למבקשת את ההתגוננות מפני ההליך" (רע"א 40983-05-19 ערנת-טק בע"מ נ' שלמה מורסיאנו (22.7.2019)), וכפי שנפסק בעניין ששון נ' בנק מזרחי: "התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו... החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן... מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק" (ראו ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009), פסקה 8).

ביחס לטענה לשהוי נקבע כך: "אינני סבור כי לפנינו שהוי חריג המצדיק נקיטה בצעד מרחיק לכת כדחיית התביעה על הסף". עם זאת, התקבלה הבקשה להעברת התביעה לסדר דין רגיל וזאת מהטעם שנחזה כי מדובר בסכסוך מורכב מבחינה עובדתית אשר אינו מתאים לבירור בהליך של המרצת פתיחה.

בנוסף, טוענים הנתבעים כי התובע ביצע רכישות פרטיות בכרטיסי האשראי של החברה, נטל מזומנים שהגיעו לחברה, השתמש בשיקים שלה לצרכיו הפרטיים וביצע העברות בנקאיות לחשבונותיו, בסכום מיצטבר של 240,873.9 ₪, ללא ידיעתם.

התובע הצהיר בסעיף 18 לתצהירו שבפניי, כי במסגרת אותו הליך, הודיע בית המשפט לצדדים כי - "גם אם לא יסכימו למינוי כאמור, קרוב לוודאי שכך יורה. הצעה נוספת אשר בית המשפט הנכבד הציע לצדדים, הייתה מחיקת תביעות הדדית. לא התנגדתי למחיקה הדדית של התביעות, מתוך הבנה כי התביעות הכספיות שהוגשו, אינן ההליך המתאים לבחינת מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים. אלא שהמשיבים היתנגדו במהלך הדיון גם להצעה זאת של בית המשפט" (ר' סעיף 18 לתצהירו).

בנסיבות אלו, אני סבורה שהגשת תובענה זו, לאחר חלוף שנים, במהלכן המשיך התובע לעשות שימוש בחברה ובנכסיה, אינה מתיישבת אף עם חובת תום לב. אני סבורה כי מכלול השיקולים שפורטו, מביא מקרה זה בגדר המקרים בהם ניתן וראוי לעשות שימוש בדוקטרינת השהוי האזרחי וכן עם מיתחם שיקול הדעת המסור לבית המשפט, בגדריו יש להביא בחשבון את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין, את מהות התביעה ואת הסעד המבוקש בה וכי החלתה במקרה זה מתיישבת עם תכלית דיני השהוי.

...

משלא מצאתי להורות על מינוי רואה חשבון לשם בחינת מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים ומשלא נסתרה חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, לא ניתן להיעתר לסעד שהתבקש בדבר חיוב מי מהצדדים לשלם לרעהו, בהתאם לממצאי רואה החשבון ולאור כל האמור - תביעת התובע נדחית בזאת.

בנסיבות בהן נדחית התביעה הראשית, מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעים בגדר ההודעה לצד שלישי שהגישו כנגד הצד השלישי.

לנוכח האמור אני מורה על מחיקת ההודעה לצד השלישי.

הליך זה ניפתח ככתב תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט המחוזי על סך של 3,705,530 ₪ בטענה ליתרת חוב בשני חשבונות בנק של הנתבעת 1 (להלן גם "החברה") אצל התובע (להלן גם "הבנק") ולערבויות של הנתבעים 2-4 לחובות אלו.

דיון והכרעה – מסגרת נורמאטיבית בין הבנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות, והפועל היוצא מכך הוא כי על הבנק מוטלות חובות נוספות מעבר לחובות הרגילות בין צדדים לחוזה.

הנתבעים אינם חולקים על אופן התחשיב של הבנק אלא על בחירתו של הבנק לזקוף את הדיבידנד לחלק החוב שאינו נכלל בתביעה זו. בעיניין זה מפנה הבנק למסמך תנאים כלליים לפעילות באשראי עליו חתומה החברה (נספח 5 לתצהיר ברש).

...

בנסיבות אלו גם טענה זו נדחית.

בנסיבות אלו אין מנוס אלא לקבוע כי גם ערבותו של הנתבע 3 אינה תקפה.

התביעה לחיוב הנתבעים 3 ו-4 ביתרת החוב בחשבונות החברה, נדחית.

ההחלטות יתקבלו ברוב רגיל, למעט בנושאים שפורטו בסעיף 6.4, ולגביהם נקבע כי תדרש החלטה פה אחד, כך בלשון הסעיף: 6.4.1 החלטה בדבר קבלת אשראים ו/או מימון מכל סוג.

ההליך המשפטי והפעולות הנוספות שבוצעו בחברה לאחר הגשת התביעה ביום 03/11/2019 הגיש פיליפ לבית משפט זה המרצת פתיחה, בה עתר להצהיר כי ההחלטות מיום 03/04/2017, 30/04/2017 ו- 24/10/2018 התקבלו שלא כדין וכך גם השיעבוד שנירשם להבטחת החובות לבנק.

בהחלטה מיום 31/12/2019 הוריתי לתובע לתקן את כתב טענותיו ולהגיש כתב תביעה בסדר דין רגיל.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אין צורך לדון באשרור ההחלטות בדיעבד (נספח 27 לנ/34).

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך כולל של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום ישולם באמצעות בא כוחם, בתוך 30 ימים מהיום.

מאחר ועסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, בהתאם למצוות תקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 פסק הדין ינומק בתמצית.

תשלום זה תואם לאישור מחברת האשראי שהציגו הנתבעות, אולם לא עלה בידן להוכיח כי התשלום בוצע בעבור החוב נשוא תביעה זו. זאת ועוד, כעולה מהמסמכים שהציגה התובעת, ישנו תעוד ממערכת התובעת מיום 3.09.2019 ממנו עולה כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שקיים כרטיס לקוח נוסף על שמה ועל שם ביתה ואף טענה כי קשה לה לשלם את החוב מאחר וקיים לה כרטיס נוסף בו היא משלמת מעל 600 ₪ בחודש.

אמנם עדת התובעת, אינה בעלת ידיעה אישית בכל הנוגע לדרך היתקשרות בין הצדדים ואין בה כדי לשפוף אור על נסיבות כריתת ההיתקשרות הנטענת, אולם כלל הטענות נתמכו באמצעות מסמכים ממוחשבים של התובעת המהוים רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות: "מיסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". שוכנעתי כטענת התובעת כי תשלום זה אינו קשור לחוב דנן, וממילא מדובר בסך של 577 ₪ בלבד, כאשר מלוא החוב עומד על סך של כ-12,000 ₪.

...

סוף דבר בסיומם של דברים, מצאתי כי אני מעדיף את גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעות שלא הוכחה בפניי כלל.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 12,236 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.