יצוין כי מנספח ה', אותו צירף התובע לכתב התביעה ולתצהירו, עולה כי במכתב טען אבו חלף לביטול בשל העובדה כי הסכם השותפות היה מותנה ולא ניכנס לתוקף, וזאת מאחר שלא התמלא התנאי לו התחייב חמורי, לשלם לחשים רבע מהעלות המוסכמת.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, בין היתר, כי משהודיע אבו חלף, כי לגירסתו שלח מכתב בדבר ביטול של הסכם השותפות, אין הוא יכול לעתור לפסק דין הצהרתי בדבר זכויותיו במקרקעין, זכויות הנשענות על הסכם שלגירסתו בוטל וכי הסעד האמתי לו עותר התובע הוא סעד כספי בלבד שלא נתבע במסגרת ההליך.
בתצהירו מיפרט אבו חלף כי שילם לחשים סך של 87,500 $ באופן הבא: 22,000 $ במזומן לדודו עבד אלסלאם חשים לכסוי חוב של חשים כלפיו; 50,000 $ באמצעות פרעון חוב בגובה הסכום לבן דודתו של חשים, נביל חשים, אשר היה חייב לאבו חלף כספים בגין עסקה לרכישת דירה; 10,000 $ למתווך חאלד שומאן שתווך בעיסקה מול סלמי (עמ' 2 לתצהיר אבו חלף, פס' 9א-ג).
...
עובדה זו מייחס אבו חלף לחששו כי סלמי יתנגד למכירת זכויותיו לקונים אם ייוודע לו דבר מעורבותו (של אבו חלף), וזאת נוכח סכסוך ישן ביניהם, חשש אשר לטענתו התבדה בסופו של דבר.
כאמור, אף עדויות הנתבעים העלו קשיים לא מבוטלים שלא נעלמו מעיניי, אולם במצב דברים זה יש לדחות את התביעה מחמת הכלל הבסיסי לפיו המוציא מחברו עליו הראיה וכפי שגם נקבע בפסק דינה של כב' השופטת זינגר בת"א 34700-09-15, בתביעה נגד אבו חלף שנדחתה כאמור.
כפי שציינתי לעיל, אפילו אם על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא שולמה תמורה, נוכח החזקה העולה מן ההצהרה הנוטריונית, אני קובעת כי הנתבעים הרימו נטל זה בהתאם לאמור.
סוף דבר
משכשל התובע בהוכחת התביעה על כלל עתירותיה, התביעה נדחית, וכפועל יוצא מבוטל הצו הזמני שניתן בגדרו.
