פסק הדין העקרי שהיווה עוגן לפסיקת המנהל המיוחד הנו רע"א 9802/08, הועדה המקומית לתיכנון ולבניה עירית ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1984) בע"מ (21.8.12) (להלן: "הילכת רותם") ומתוכו צטט המנהל המיוחד בהכרעת החוב את הדברים הבאים:-
"התנאי שקבע המחוקק להארכת המועד להגשת תביעת חוב הוא שהכונס הרישמי או הנאמן (ובחברה המפרק) שוכנעו כי הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך.
הדיון בחבות בהיטל השבחה במתן דגש לאפיו הייחודי של היטל ההשבחה, מחויב בהכרה במורכבות הייחודית הנובעת מהממשק בין דיני חידלות פרעון ובתוכם המועד להגשת תביעות חוב לבעל תפקיד, לבין הדין הנוהג בעיניינם של היטלי השבחה והפרקטיקה שהתגבשה בנושא, בהתבסס על התוספת השלישית לחוק התיכנון והבנייה.
על אף שעניינו של פסק הדין בחדלות פירעון של יחיד, ונדונו שאלות הנוגעות, בין היתר, להפטר ושאר נושאים שאינם רלוואנטיים לנדון דידן, משתמע ממסקנות פסק הדין, שגם שבית המשפט סבור, שייתכן וטעון היטל ההשבחה היתייחסות לעצמו.
הטלת חובה על כל הועדות המקומיות לבדוק ביחס לכל חדל פירעון (ומה לי, תאגיד, ומה לי יחיד) האם יש לו נכס שלגביו אושרה אי פעם בעבר תוכנית משביחה, ולהגיש כלפי קופת הנשייה שלו תביעת חוב בתוך 6 חודשים, בעייתית שבבעייתיות, והיא אולי אף בלתי ריאלית לחלוטין.
...
על כך הגישה המערערת דנן ערעור לבית המשפט העליון, ואולם ביום 2.3.23 נדחה ערעורה (ע"א 1214/22).
היינו, למרות שמדרך העולם, חל היטל ההשבחה על המוכר, הוטל בנסיבות אלה ההיטל על הקונה, ואף ערעורו נדחה.
עם זאת, אציין כבר עתה, אגב, כל האמור לעיל, שלפחות לעת הזאת כלל אינני בטוח, שנכון לקחת כמובנת מאליה את הנחת מי מבין הצדדים, שצפוי שתאושר תביעת חוב זו. ראשית, בשל כך, שאינני רואה כמובנת מאליה את המסקנה שאם קופת הכינוס לא נשאה בהיטל ההשבחה, בין היתר בשל מחדל המערערת עצמה שלא רשמה הערת אזהרה, כי אז "באופן אוטומטי" יועתק החיוב לקופת הפירוק; ושנית, נוכח ההערכה, שייתכן שהטלת החבות על קופת הפירוק גם אינה צודקת, שהרי מי שנהנתה בפועל מההשבחה היא הנושה המובטחת שמכוחה התנהל כינוס הנכסים, ולא קופת הפירוק.
בתוך כך יודגש שאף בפרשת אלעזר, למרות שנסיבותיה שונות, בסופו של דבר, לא על קופת הנשייה של אותו יחיד, שהיה בעל הנכס המקורי, הוטל היטל ההשבחה, אלא על הקונה.
סוף דבר.