חדירה למחסן סככה בשטח שכנים

זאת ועוד – מעיון במפת המודד ובשטח הצהוב שסימן במפה, שמהוה את המחסן המדובר, עולה כי שיטחו של המחסן או הסככה, כפי שהיא מוגדרת במפה, מתחיל עוד בתוך דירתה של מרגלית, פורץ את קו הבניין של אותה דירה, הנראה בתשריט בחלק הכי עורפי של החלקה, מתחת למדרגות העולות לדירת שילה ולאחר מכן חודר גם לחלק שביל המעבר, שנימצא בחלקת הנתבעים ובנוסף לעוד כ-6 ס"מ לתוך חלק שביל המעבר הנמצא בחלקת התובע.

בשנת 1995 לערך, מועד פניית שילה לעירייה, נעשו אך שינויים פנימיים בסככה כמפורט במכתב הנ"ל. מכתב הערייה הנ"ל, מכשיר, איפוא, רק את השינויים הפנימיים בלבד שנעשו במחסן בזמנו, ככאלה שלא מהוים בניה בלתי חוקית, אולם אינו מתייחס לחוקיות המחסן עצמו, שלפי מכתב הערייה, ניבנה הרבה קודם לכן (לפני כ-20 שנה לפי דברי שכנים).

...

דיון התיישנות טענת הנתבעים להתיישנות התביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בחלק השביל הנמצא בחלקת התובע ולמתן צו להריסת חלק המחסן הפולש בכ-6 ס"מ לחלקת התובע, דינה להידחות.

ההלכה הנה כמצוטט בסיכומי התובע מתוך בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פד"י לח(1), 281, שם נקבע כך: "נקבע בבג"צ 16/50 איגרה רמה בע"מ נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] בעמ' 229 ואילך ובפסקי דין אחרים שבאו בעקבותיו, שכאשר אדם מקים מבנה ללא היתר או על פי היתר שהוא בלתי חוקי, אז זכאי מי שנפגע עקב הקמת המבנה לצו הריסה או צו מניעה או סעד כיוצא באלה כפי שהנסיבות מצדיקות. ובמקרה כזה- כך נקבע אין מי שנפגע כאמור חייב להראות שהפגיעה היא בבחינת מטרד ודי אם יראה שנגרמה לו אי נוחות עקב הקמתו של מבנה כאמור". לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הוכח לפני, כי השימוש שנעשה במחסן על ידי בר היין גורם לכל הפחות לאי נוחות לתובע.

סוף דבר אשר על כן, וכאמור, התביעה לצו מניעה, האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בחלק השביל השייך לחלקת התובע או המחייב אותם לעשות שימוש אך ורק בחלק השביל המצוי בתחום חלקתם, נדחית.

מנגד, משנדחתה כליל התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4, התובע ישלם להם את הוצאות המשפט, ככל שהיו להם ויאושרו על ידי בית המשפט וכן בנוסף, שכר טרחת עו"ד, בהתחשב בתוצאה, בהיקף המסמכים וההליכים, במשך ההליכים ובהתנהלות התובע, בסך של 30,000 ₪.

הנתבעת 3 היא חברה המפעילה את סוכנות אמישרגז נתניה והשרון (להלן: "דוגית"), שבמועד הרלוואנטי פעלה בשכנות צמודה למחסן בו עבד התובע, ולפי הנטען בכתב התביעה, בגין מעשיה ומחדליה "נחשול אדיר של מים" הגיע מחצריה אל חצרי המחסן בו עבד התובע "בעוצמה רבה ושטף בזרם עוצמתי את פניו וידיו", הפתיע אותו והדף אותו; וזאת, לפי הנטען, בשל שימוש ב"זרנוק מים" בחצריה של דוגית [ס' 7 ו-19-26 לכתב התביעה].

ומה שאירע באותו בוקר היה, לפי עדותו בחקירתו: "אני ב6 וחצי פותח את המחסן, מגיע טריילר, משאית גדולה, ובדיוק נכנסתי למשרדים לפתוח אותם והלכתי לכוון את הטריילר שיכנס מתחת לסככה שקרובה לגדר ההפרדה. אני מכון ותוך כדי שאני מכוון וסיימתי לכוון אותו ואז אני מקבל שפריץ מים מהתותח על הפרצוף ועל הגוף, תוך כדי זה שאני נבהל אני עף אחורה ומנסה גם לברוח ואז נפלתי ושברתי את הירך." [ש' 8-13 בעמ' 29 לפרו'].

בכל הקשור לחדירת המים משטחה של דוגית, מעיד מנהל המחסן ב-ס' 8 לתצהירו, כי מבירור שערך, "עולה כי עובד של חברת "אמישרגז" אשר כאמור לעיל חצריה גובלים עם מחסן חברתנו, ביצע ללא שום התראה "נסוי כלים" בברז הנועד לשעת חרום לצורכי כיבוי אש, הממוקם בשטח המחסנים של חברת "אמישרגז". ברז זה מוגדר כ"תותח מים" וזאת בשל עוצמת המים היוצאת ממנו", וכן - כי תותח המים שמוצב בחצרי חברת דוגית יכול להתיז מים למרחק של עשרות מטרים [ס' 9 לתצהירו].

...

כמו כן, ישלמו הנתבעות 1 ו-2 לתובע 1 בגין הוצאות משפט סך 4,500 ₪, וכן, בנוסף – בגין החזר הוצאות שכר טרחת עו"ד - סך בשיעור של 23.4% מסך התשלום לו זכאי התובע 1 מאת הנתבעות 1 ו-2, כאמור בסעיף א' לעיל.

כמו כן, תשלם הנתבעת 3 לתובע 1 בגין הוצאות משפט סך 5,700 ₪, וכן, בנוסף – בגין החזר הוצאות שכר טרחת עו"ד - סך בשיעור של 23.4% מסך התשלום לו זכאי התובע 1 מאת הנתבעת 3, כאמור בסעיף ב' לעיל.

כמו כן, תשלם הנתבעת 3 לתובע 2 בגין החזר הוצאות שכר טרחת עו"ד - סך בשיעור של 23.4% מסך התשלום לו זכאי התובע 2 מאת הנתבעת 3, כאמור בסעיף ז' לעיל.

ההליך דנן ניפתח עם הגשת תובענתו של התובע במסגרתה עתר לסעדים שונים (וביניהם הסרה והריסה) אודות הבאים: סככה; לטענת התובע, התובעים שכנגד הקימו בכניסה לחצר ביתם סככה גדולה המשמשת כקירוי למכוניותיהם כשסככה זו ניבנתה שלא כדין ותוך הגעתה עד לגבול המשותף של שני הצדדים כשהיא אף חודרת לשטחו של התובע.

המחסנים; בדומה לסככה הרי שגם באשר למחסנים טען כאמור התובע כי הם ניבנו 'למיטב ידיעתו' ללא היתר בניה כדין ואף הם מהוים לאור קירבתם לחלקתו מיטרד וסיכון בטיחותי.

משאלו הם פני הדברים, ומשעה שנוכחתי בדבר קיומה של פלישה הדדית של צומח שיש בה כדי להוות הפרעה, הנני סבורה כי לאור ההיסטוריה של יחסי השכנות ובהתבסס על הסיפא של סעיף 51 האמור, הפיתרון הראוי למצב הקיים כמו גם למניעת ההתכנות של פלישות עתידיות נוספות של צומח – הנו בהסרה ועקירה של כלל הצומח בסמוך לקו הגבול המשותף של חלקות הצדדים, באופן שיבטיח העידר גלישת ומעבר צומח למקרקעי החלקה השכנה, וללא קשר לסוג הרכיב הפיזי המסמן את קו הגבול בין החלקות.

...

לטענת אדריכל התובעים שכנגד, בעוד ששטח הבית המאושר על-פי ההיתרים הקיימים אמור להיות 339.68 מ"ר, השטח הבנוי שבו עושה התובע שימוש (כולל בריכת שחייה בשטח של 126 מ"ר בחצר הבית) עומד על 1,312 מ"ר. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעים שכנגד להוכיח את טענותיהם בנדון; הן באשר להיקף השטח הבנוי הנטען שלא הוצא בגינו היתר והן באשר לירידת הערך הנטענת (שנטען כי שיעורה עומד על לא פחות מסך של 500,000 ₪).

סוף-דבר: בהמשך למסקנתי לעיל בעניין ההכרעה הצריכה והראויה במחלוקות שבין הצדדים וטענותיהם ההדדיות לעניין הצומח כאמור, ניתן בזאת צו הדדי לפיו: כל צד יפעל להסרה ועקירה של כלל הצומח המצוי בטווח של מטר אחד מהגבול המשותף של החלקות שבין הצדדים, לרבות מהגבול המסומן בחלקו באמצעות חומה ו/או גדר כלשהי.

לאור תוצאות ההליך, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מבוא בבסיס התובענה סיכסוך שכנים מתמשך בין התובעים והנתבעים, אשר בזמנים הרלבאנטיים התגוררו בדירות סמוכות, בבניין משותף, ברחוב בן ציון 3 בנתניה.

הנתבעת מודה כי הקימה סככה ופינת ישיבה, אשר פורקו עם קבלת ההיתר (סעיף 11 לתע"ר הנתבעת).

עוד ציין המומחה, כי המזגן שהציבו הנתבעים הוא מזגן ביתי קטן, ולכן מפתיעה טענת התובע על רעש ורעידות ממכשיר זה. המומחה מתאר כי דירת הנתבעים נימצאת מתחת לשטח הגג הפרטי, כאשר אין שום מבנה על הגג הפרטי, אשר עליו ריצוף בלבד.

המומחה מצא בחדר השינה של התובעים סימנים ברורים של חדירת מים הן בתיקרה והן בחיבורי התיקרה/קיר, אולם משמצא בבדיקת הרטיבות יובש מלא בקיר, הסיק כי מדובר ברטיבות קודמת, ואין לה קשר לעבודה שעשו הנתבעים בגג הפרטי.

בסמוך לדירת התובעים ישנו מחסן, ובצד השני, בסמוך לדירת הנתבעים, ובמקום שאינו נראה לעין מפתח דירת התובעים, ישנו סולם המוביל אל הגג.

...

כך גם מקובלת עלי טענת הנתבעים, בהיעדר ראיה אחרת, כי ריצוף הגג ארך תקופה קצרה (כשבוע ומחצה – סעיף 25 לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעים), ולמעט אי נוחות מסוימת ומתקבלת על הדעת, מטבע הדברים, לא הוכחו שלל המטרדים להם טענו התובעים או מטרדים אחרים שאינם בגדר הסביר והמקובל (ראו סעיף 8 לתע"ר התובע).

לקחתי בחשבון אף את העובדה כי ממכלול הראיות בתיק, מבנה עזר מסוים כן הוקם על ידי הנתבעים על הגג, טרם קבלת ההיתר, חרף הכחשתם את העניין מכל וכל.

סיכום לאור כל האמור, התביעה נדחית.

עוד ציינה הועדה כי "תהיה זו עצימת עיניים לאשר את המבוקש על ידי [המערער 1], תוך היתעלמות מהמצב הקיים של המבנה שלא ניתן כלל להכשירו לחנייה מבלי להרוס אותו תחילה. כן הדבר לגבי המחסן שלפחות בחלקו צריך להיהרס על מנת לאשרו בקוו ביניין חוקי". על כן קבעה הועדה כי תחילה יש להרוס את המחסן ואת תוספת הבניה ורק לאחר מכן ניתן יהיה להגיש בקשה להיתר לבניית מחסן וסככת חניה בהתאם לתוכנית החלה במקום.

בין השנים 1988 עד 1992 הם בנו מחסן בצידה השני של החצר, על פי היתר בניה שניתן להם ביום 13.5.1992 להקמת מחסן פרטי בשטח של 12.6 מ"ר. לאחר כחמש שנים, ביום 15.4.1997, ניתן למשיבים, לבקשתם, היתר להגדיל את שטח המחסן ב-8.5 מ"ר ולבנות חניה מקורה בשטח של 16.5 מ"ר. אשר למבנה האמור שהקימו המשיבים בחצר (להלן: המבנה של המשיבים) ולשימושים הנעשים בו, קיימת מחלוקת בין הצדדים.

עוד קבע בית המשפט כי: הצדדים כמובן יכולים להגיע להסכמות באשר לבניה בשטחים המשותפים שלהם, אבל אם צד חרג מהסכמות אלו, אין זה נותן אוטומאטית "היתר" לשכנו לבנות באותה צורה, כשהדבר עומד בסתירה לתוכניות והיתרים שאושרו ע"י הרשות המקומית; ואין זה אמור למנוע טענות כלפי הבונה החריג, טענות שגם הוא - בעבר - יכול היה להעלות כנגד שכנו שבנה בחריגה, ונמנע מכך.

עוד קבע בית המשפט (בנגוד לקביעותיו בפסק הדין הראשון) כי תוספת הבניה שביצעו המערערים אינה מהוה מיטרד למשיבים ואינה חוסמת את הנוף ואת האור בציינו כי המחסן מרוחק כשמונה מטרים מדירת המשיבים ועל כן טענתם כי הוא מסתיר או מקטין את כמות האור החודרת למרפסת שלהם הנה בלתי סבירה ומכל מקום לא הוכחה.

...

]השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) מיום 26.8.2007 בו נעתר לבקשת המשיבים והורה על הריסת מבנה שהקימו המערערים ברכוש המשותף של בניין מגורים המצוי בחלקה 137 בגוש 7933 ברחוב שמואל 18 בנתניה (להלן: הבית המשותף או הבניין), אסר על המערערים בצו מניעה קבוע לבנות בתחום הרכוש המשותף בבניין וכן דחה את תביעת המערערים נגד המשיבים להוצאת צו הריסה ביחס למבנה שהקימו הם ברכוש המשותף.

בהינתן כל האמור לעיל קשה לקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה המערערים "למעשה ויתרו על זכויות התביעה שלהם בהתנהגות במשך אותן 11 שנים בהן לא מחו על הבניה שהיתה בשטח של [המשיבים]...". קביעה זו, בכל הכבוד, אינה תואמת את הראיות שהוצגו ודינה להתבטל.

בטיעוניהם ביקשו שני הצדדים למצוא תימוכין לעמדתם כי יש לדחות את תביעת הצד שכנגד, בין היתר, בהוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין הקובע כי: בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר.

לעומת זאת אציע לחבריי שלא להיעתר לסעד הפיצויים שעתרו לו המערערים בתביעתם ולו משום שלא הוכיחו מהו שיעור הנזק שנגרם להם בעקבות בניית המבנה על ידי המשיבים כאמור.