חברת ביטוח שמפצה מבוטח בגין שריפת רכב במכוון ולא מפצה צד ג'

לפניי תביעת ביטוח שהגישה מבוטחת נגד מבטחתה בגין סרובה של האחרונה לשלם תגמולי ביטוח בעקבות ניזקי רכב על פי פוליסת הביטוח.

נערכה לפניי ישיבת הוכחות ביום 21.10.2021 במסגרתה העלו ב"כ הצדדים את טיעוניהם, שלאחריהם הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כי המחלוקת מתחדדת בנקודה אחת בלבד והיא האם התובעת כמבוטחת הסתירה מהנתבעת כמבטחת את שני האירועים הקודמים שבהם רכבים שהיו בבעלותה או בחזקתה נזוקו בזדון בנסיבות דומות (עמ' 2, שורות 6-5 לפרוטוקול).

דיון והכרעה לאחר שמיעת מכלול הטענות, הן בעל פה בפתח הישיבה מיום 21.10.2021 הן בכתבי הטענות והן בסיכומי הצדדים בכתב ולאחר שמיעת עדותה של התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל, מן הטעמים המפורטים להלן: במכתב הדחייה ציינה הנתבעת את הסיבות לדחיית התביעה לכסוי בטוחי ופרטה בלשון זו: "על פי המידע שבידינו לא דיווחת על הסיכון הקיים בעת עריכת הביטוח הוסתר מידע שרכבים נוספים שהיו בבעלותך נזוקו רכב מסוג מרצדס הונח תא מטען לידו רכב מסוג ג'יפ פורשה נזק ונדליזים בחנייה... (הטעויות במקור – נ.ס)". אף שהנתבעת לא הפניתה במכתב הדחייה להוראות החוק על בסיסן היא דחתה את התביעה, ברור הוא כי היא מבססת את דחייתה על סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, כפי שטענה בכתב הגנתה.

מכאן, שתשובתה של התובעת לחוקר מטעם הנתבעת לפיה לא נשרפו לה בעבר מכוניות היא תשובה מלאה וכנה (סעיף 3 לדוח החקירה), שכן רכב המרצדס הנוסף שהתפוצץ ממטען חבלה כלל לא היה שייך לתובעת בכל דרך, לבד מן העובדה כי הבעלים של הרכב הוא גרוש שלה.

עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי התובעת הסתירה מהנתבעת פרטים אלו בכוונה מתוך ידיעה כי אם תחשוף פרטים אלו הנתבעת לא תבטח את רכבה.

הפסק דין בתא"מ (ת"א) 45183-04-14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ברזילאי ואח (להלן: "עניין ברזילאי"), אליו מפנה הנתבעת בסיכומיה הוא פסק דין שיצא תחת ידו של מותב זה, והגם שהוא עוסק בנושא של חובת הגילוי של המבוטח, מדובר במקרים עם נסיבות שונות.

בנסיבות העניין, סבורני כי סרובה של הנתבעת לפצות את התובעת בתגמולי ביטוח, נשען על בסיס הפעלת אמצעי חקירה ועל יסוד חשד, שהתברר כאן כי אינו מגיע עד כדי הפרה של חובת גילוי עניין מהותי.

...

הואיל והוכח על יסוד כל האמור לעיל כי התובעת לא הסתירה מידע בעניין מהותי מהנתבעת ואף לא הייתה עליה חובת דיווח אקטיבי בנסיבות העניין, הרי שהחלטתה של הנתבעת שלא להכיר בכיסוי הביטוחי הייתה שלא כדין.

בנסיבות העניין, סבורני כי סירובה של הנתבעת לפצות את התובעת בתגמולי ביטוח, נשען על בסיס הפעלת אמצעי חקירה ועל יסוד חשד, שהתברר כאן כי אינו מגיע עד כדי הפרה של חובת גילוי עניין מהותי.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 8.1.

ברקע הדברים תביעה שהגישה התובעת לפצוי בגין שריפת שאירעה במיניבוס שרכשה מבוטחת שלה, אותה פיצתה, מן הנתבעת במהלך תקופת האחריות ואשר לטענתה התרחשה בשל ליקוי במיניבוס שהיה פגום ועל כן על הנתבעת לפצותה על פי דיני השבוב.

לאחר שהוגשו חוות דעת סותרות מטעם הצדדים הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת סיבת קרות השריפה, והלה קבע בחוות דעתו מיום 24.12.20 כי – "אין ממצא פורנזי היכול להצביע על גורם האש" ובהמשך דבריו הצביע על פגמים בטיפולים השוטפים במיניבוס אשר יכול שתרמו להתרחשות השריפה – מסקנה אליה הגיע עקב חוסר בתעוד הטיפולים שהועבר אליו.

המבקשת עתרה להתיר לה לצרף את תעוד הטיפולים מן המוסך, ולבקשה צירפה צלומי תעוד נטען של הטיפולים ברכב – שלפנים משורת הדין לא אתייחס לאופן צלומם – אותם היא מבקשת להמציא למומחה מטעם בית המשפט אשר לטענתה יכול שיביאו אותו לשנות ממסקנותיו.

אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 744-743 (1992) (להלן: "עניין רוזין"); ראו גם רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה|(4) 577, 579 (2001) (להלן: "עניין מיכאלוביץ'"); רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקה 3 (30.7.2002)(להלן:"עניין ממן"); רע"א2370/12 קורן נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פסקה 4 (31.10.2012)(להלן:"עניין קורן")).

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – אשר מונה ביום 17.9.20 – הוגשה ביום 24.12.20 ולאחריה היתקיימו 2 דיונים (מתוך ארבעת הדיונים ולא בנוסף להם) שבמהלכם עלתה כוונת המבקשת להמציא למומחה מסמכים נוספים אך רק ביום 2.8.21 הוגשה הבקשה שלפני.

...

לאחר שהוגשו חוות דעת סותרות מטעם הצדדים הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת סיבת קרות השריפה, והלה קבע בחוות דעתו מיום 24.12.20 כי – "אין ממצא פורנזי היכול להצביע על גורם האש" ובהמשך דבריו הצביע על פגמים בטיפולים השוטפים במיניבוס אשר יכול שתרמו להתרחשות השריפה – מסקנה אליה הגיע עקב חוסר בתיעוד הטיפולים שהועבר אליו.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה בהיותה הרחבת חזית לאחר שבכתב התביעה לא נטענו טענות ביחס לטיפולים ברכב, כי לבקשה לא צורף תצהיר וכי המסמכים לא ישנו את מסקנות המומחה מטעם בית המשפט.

דיון כבר בפתח הדברים אציין כי אין כל ממש בטענה בדבר הרחבת החזית, שכן נושא הטיפולים במוסך אינו עילת תביעה חדשה אלא ממצא של המומחה שבעטיו נוטה דעתו יותר להסרת אחריות לנזק מן המשיבה והראיות שמבקשת המבקשת להמציא לידיו אמורות להבהיר נושא זה. ברם, על אף האמור לעיל דומני כי דין הבקשה להדחות, ואנמק.

סיכום סוף דבר, בשים לב למכלול האמור לעיל הבקשה נדחית.

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי התובע בגין גרימת נזק לרכבו אשר חנה בסמוך לרכב הנתבע שנשרף בגין הצתה מכוונת ובוטח על ידי נתבעת 2, שפיצתה את הנתבע במלוא סכום הנזק לרכבו אולם סייגה את הפצוי עבור צד ג'.

לכך יש להוסיף, כי חברת הביטוח בחרה לבטח את הרכב בביטוח מקיף (להבדיל מאי ביטוח כלל או רק בביטוח צד ג') חרף הפגיעה בזדון של אלמונים ברכבו מספר חודשים קודם לכן.

...

עולה, שקיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו ? סיכומו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש תחולה לסעיף 39 לפקודת הנזיקין וכי נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי המגולם בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

בנסיבות העניין בהן אין חולק שרכבו של התובע ניזוק כתוצאה מהאש שיצאה מרכבו של הנתבע, והיה עליו לשאת בחלק מהתיקונים על חשבונו, והתוצאה היא מכוח הכרח הנסיבות הגם שסבורני כי היה מקום ולו מבחינת "ועשית הישר והטוב" לפצות את התובע מש"רוח חכמים אינה נוחה הימנו" עם תוצאה בה הניזוק סופג את נזקיו מבחינת דיני היושר – איני סבורה כי יש להכביד ולהטיל עליו הוצאות נוספות.

מבוא התובעים שהנם עיזבונו והוריו של המנוח, הגישו תביעה לפיצויים נגד הנתבעת שהנה חברה לביטוח שהוציאה פוליסת ביטוח המבטחת את המנוח בביטוח תאונות אישיות לתלמידים.

טענות הצדדים בקליפת האגוז לטענת התובעים אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים שכן לא היה "שימוש ברכב" העונה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, וכי שכן הרכב חנה במקום.

תאונת דרכים - האומנם בסעיף 1 לחוק הפיצויים נקבעה ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפיה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". עוד קבע המחוקק את החזקות המרבות (היתפוצצות או היתלקחות; פגיעה ברכב חונה במקום אסור; ניצול הכוח המכני של הרכב) אשר נופלים בגדר ארוע "תאונת דרכים", והחזקה הממעטת (פגיעה מכוונת) אשר מנתקת את הקשר להגדרת תאונת דרכים וקובעת כי הנפגע אינו זכאי לפצוי בהתאם לחוק הפיצויים.

החזקה הממעטת קובעת כי נזק גוף שניגרם במתכוון לא יחשב כתאונת דרכים, גם אם מקיים אחר יסודות ההגדרה הבסיסית או אחר היסודות של אחת החזקות המרבות.

...

מכאן אני מגיע למסקנה כי התאונה נופלת להגדרת החזקה המרבה החלוטה הראשונה של חוק הפיצויים.

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובע כי יש לראות באירוע הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים, בהתבסס על החזקה המרבה הראשונה בחוק בדבר "התפוצצות או התלקחות של הרכב", ועל כן בשים לב לחריג בפוליסה הנתבעת אינה מחויבת בתשלום תגמול תאונות אישיות בשל אותה תאונה.

התוצאה אליה הגעתי היא שהתביעה נדחית בזאת.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 30040-07-21 לפני כבוד השופט, סגן הנשיא אליהו בכר תובע פלוני ע"י ב"כ עו"ד פרויליך ואח' נתבעים 1. מבנים ונתיבים בע"מ 2. הכשרה היישוב חברה לביטוח שתיהן ע"י ב"כ עו"ד יורם קמין ואח' 3. יצחק פינטו 4. מגדל חברה לביטוח בע"מ שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס שניצקי ואח' 5. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד עידו אמגור ואח' צדדי ג' 1. פינטו יצחק 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס שניצקי 3. מדינת ישראל – מנהל הבטיחות בעבודה 4. מדינת ישראל – רשם הקבלנים שניהם ע"י פמת"א (אזרחי) 5. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה בת ים ע"י ב"כ עו"ד אילן אמודאי ואח' 6. צבי ויקינסקי ע"י ב"כ עו"ד חן בר און פסק דין חלקי/החלטה

כך גם לא התכוון לצאת מהרכב ולא עשה שום פעולה כדי לצאת מהרכב ואף לא ביצע כל פעולה שיש בה להעלות חשד שיש לו כוונה לסיים את השמוש ברכב באותו רגע ומכאן שעשה שימוש ברכב מנועי בזמן התאונה.

עוד הוסיפו הנתבעות 1-2 כי בנגוד לטענה לפיה אין תחולה לחוק הפלת"ד בשל רשלנות, אין לראות בקיום של גורם רשלני שעשוי להיות מקור חלופי לפצוי כנתון השולל את חוק הפלת"ד. מכל מקום, אין לשלב יסודות אשם בחוק הפלת"ד. עוד הוסיפו כי נזקיו הנפשיים הנטענים של התובע נגרמו בשל לכידתו ברכב, עת ניסה לצאת ולא הצליח, מה גם שחש בריח חריף של דלק והימצאות של דלק במכלי רכב אופיינית לשימוש בו לצרכי תנועתו, כאשר ידוע כי היתלקחות הדלק או התפשטות האדים הנה חלק הסיכונים שבשימוש ברכב.

...

בדומה לערכאות דיוניות נוספות אף אני סבור כי יש מקום לצמצם את הגדרת השימוש במונח "נסיעה", כמו בפסיקתה של חברתי הש' אירית קלמן ברום בת"א (ת"א) 17331-01-17 פלונית נ' שומרה (31.5.22) בו נדון מקרה בו רכב עצר במפרץ אוטובוסים כשאז התנגש בו רכב אחר והתרחשה תאונת דרכים ונשאל האם נעשה ברכב הנפגע שימוש בעת התאונה השיב ביהמ"ש בשלילה מאחר והעצירה בצד הדרך נועדה לאתר מסעדה בטלפון.

מכאן שאין עסקינן בשימוש ברכב, ולכן חוק הפלת"ד אינו חל ודין התביעה כנגד הנתבעת 5 להידחות.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.