חברות כרטיסי אשראי אחראיות לעושק הקשישים

כפי שציינתי בהחלטות קודמות, עניינה של בקשת האישור הוא בפעילות חברות שיווק ישיר בפרשה שזכתה לכינוי "עושק הקשישים". לפי הנטען, חברות השיווק הישיר התקשרו עם צרכנים קשישים באופן שאינו הולם את הוראות הדין, במטרה לנצל את חולשתם ולחייבם בגין עיסקאות צרכניות בתנאים לא ראויים.

כפי שעולה מבקשת האישור, המבקשים טוענים כי חברות האשראי אחראיות לשימוש הפסול לכאורה שעשו חברות השיווק הישיר בפלטפורמה שהן מציעות לצרכנים וכי אחריות זו מקימה לטובת חברי הקבוצה זכות לפצוי והשבה וכן למתן צוים נגד חברות כרטיסי האשראי.

...

אני שבה ומדגישה כי עסקינן בבקשה לאישור שהוגשה בשם צרכנים קשישים וכבר מסיבה זו בלבד אין להיעתר לבקשה.

כפי שציינתי לא אחת במהלך הדיון בבקשת האישור, אני סבורה כי בקשת האישור מגלמת שאלות משפטיות כבדות משקל שיש אינטרס ציבורי של ממש בדיון בהן.

בנסיבות אלה, לא ראיתי להיעתר לבקשת היועץ המשפטי לדחיית המועד להגשת הודעתו ועמדתו, ככל שיבחר להתייצב להליך.

לאור האמור – אני מורה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש הודעתו אם יתייצב ואם לא עד ליום 21.12.2021 בשעה 11:00.

התובעים שכאמור הנם קשישים, שלא עלה כל חשד בקרבם, מסרו את פרטי האשראי תוך שהנציגה מוסרת שעם הצטרפותם למועדון היוקרתי, יזכו לקבל מתנות יוקרתיות בהמשך וכן יוכלו לרכוש מוצרים מהקטלוג בהנחות מפליגות.

התובעים לא מפרטים בכתב תביעתם ואף לא מביאים אסמכתות לכך כי בעת ההיתקשרות היו נתונים במצבים של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או של חוסר נסיון, כך שההתקשרות עמם לא נעשתה בדרך של עושק.

מהשוואת גרסת התובעים למועדי החיובים בכרטיס האשראי, עולה כי העיסקאות החלו ב-9/13 בחיוב החודשי בסך 150 ₪ שלגביו אין תעודת משלוח, וככל הנראה זהו הסכום בו חויבו התובעים עבור חברות במועדון, שלגביו אין להם טרוניה, שכן התובעת מודה כי הסכימה להצטרף למועדון שהוצע לה תמורת כ-200 ₪ לחודש וקיבלה הטבות/מתנות בהתאם בתקופה זו (סעיף 5 לתצהיר).

בנסיבות אלה מתאפשרת ומתחייבת הטלת אחריות אישית על המנהל שביצע את עוולות התרמית כלפי התובעים, לקוחות החברות, באמצעות העובדים שהודרכו על ידו.

...

הנתבעים 3 ו-4 טענו כי יש לדחות את התביעה נגדם על הסף מחוסר יריבות ו/או העדר כל עילה ו/או בהיותה תביעה קנטרנית חסרת כל יסוד ו/או בהעדר כל תשתית עובדתית הנדרשת להרמת מסך בהתייחס לנתבעת 1 ולנתבעים 3-4.

על יסוד עדות התובעת שהיתה מהימנה עלי, אני קובעת כי נציגי החברות הטעו את התובעים להאמין כי מדובר במתנות המוענקות להם מתוקף חברותם במועדון, וכי אלמלא הטעיה זו לא היו התובעים מתקשרים בעסקאות לרכישת המוצרים.

ממסקנה עובדתית זו עולה כי הנתבע השתמש במסך ההתאגדות כדי להונות את לקוחות החברות שהוטעו על ידי נציגיהן במוקד הטלפוני, דוגמת התובעים, ולהותירם ללא יכולת להיפרע לאחר שהחברות רוקנו מתוכן.

הרקע העובדתי החברה עסקה בכל שנות פעילותה במכר ושיווק טלפוני, הידוע בשם "שיווק ישיר". על פי הנטען בבקשה, פעילות החברה נעשתה בדרך של רמיה והטעייה של צרכנים (קשישים וחסרי ישע), בהיקפים גדולים, תוך עשיית שימוש בכרטיסי אשראי של הנפגעים, ללא קבלת הרשאה ומתוך מטרה לעשקם בדרכי תחבולה שונות.

עם זאת, לאור טענת המשיבים כי אין במימצאי הרשות כדי לבסס אחריות אישית וכי ובכוונתם, בין היתר, לזמן עשרות צרכנים, עובדי החברה לשעבר, להגיש תמלילי שיחות טלפוניות, לזמן נציגי חברות האשראי ועוד, ישאיר הממונה לשיקול דעת בית המשפט את הקביעה מהי האכסניה המתאימה לבירור טענה זו. להשלמת התמונה יצוין כי על מנת לברר את גדר המחלוקת, התבקשו הצדדים להגיש תמצית טענותיהם בכתב לגוף הבקשה, טרם הדיון שהתקיים בבקשה לסילוק על הסף, וכך נעשה על ידם.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף ולקבוע את האופן בו ייערך הדיון בבקשת הנאמן, לפני בית משפט של חדלות פירעון, מנימוקים אלה: - כאמור, עילות הבקשה משתייכות לענפי משפט שונים ויש להבחין ביניהן.

המסקנה העולה היא כי תביעת ההשבה יכול ותתברר בדרך של בקשה למתן הוראות.

מבלי לקבוע מסמרות לגבי הפורום והמסגרת לבירור טענות מסוג זה כנגד בעל תפקיד בחברה, קיימת התייחסות לכך בסיפא של פסיקת השופט גרוסקופף בע"א 3284/19 שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' יוסף בר (פורסם בנבו 31/1/22), שם נקבע: - "ויובהר, יתכנו מקרים חריגים בהם תביעה תאגידית אינה מורכבת וסבוכה, באופן המאפשר ניהולה היעיל וההוגן במסגרת בקשה למתן הוראות לבעל תפקיד. כך, למשל, כאשר מדובר בהתנהלות נושא משרה העולה לכדי מרמה, והנופלת לגדר סעיף 373 לפקודת החברות או סעיף 290 לחוק חדלות פירעון (ראו למשל ע"א 3515/13 עתמאנה נ' עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתמאנה בע"מ (בפירוק) [פורסם בנבו] (11.3.2015); ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח יוכמן, פ"ד ס(1) 69 (2005)). כן ניתן להצביע על תביעות תאגידיות המצויות דווקא בתחום המומחיות של בית משפט של חדלות פירעון, בשל הזיקה הקיימת שבין התנהלות נושאי המשרה לכניסה להליכי חדלות פירעון". כאמור, הדרך לברר את טענות הנאמן כנגד המשיבים שעניינן הפרת חובה כלפי החברה ו/או ניהול החברה במרמה, תידון בשלב הבא, לאחר הכרעה בתביעת ההשבה, כאשר יובהר כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי באשר לפורום המתאים לבירור הטענות הנ"ל. לפיכך אני מורה כי תביעת ההשבה תתברר באופן הבא: המשיבים יגישו תגובתם העניינית לעילת ההשבה תוך 14 יום בהיקף שלא יעלה על 8 עמודים.

חשוב להדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים, ובין מי מהמעורבים בתובענה דנא, כולל בית המשפט כמובן, בעיניין העמדה המוסרית-ערכית המבינה את הצורך החשוב לגנות באופן נחרץ ונמרץ כל מעשה מירמה או ניצול המכוון נגד קשישים, ולפעול במידת האפשר נגד תופעה זו. אלא שכפי שכבר ציינתי לעיל, לא בהצהרה לגבי הפן המוסרי ערכי מדובר אלא בהליך משפטי שעניינו שאלת האחריות המשפטית של חברות כרטיסי האשראי בגין מעשי מירמה לכאורה שעשו חברות שיווק ישיר.

מאחר שהפסקת סליקה והתערבות בעיסקאות יסוד הן פעולות המוסדרות באופן ספציפי בדינים הרלוואנטיים למערכת התשלומים, אני סבורה כי אין מקום לידון במסגרת ההליך המשפטי בשאלת ההתרשלות, קרי, האם חברות כרטיסי האשראי התרשלו בכך שלא פעלו מעבר למסגרת הקבועה בדין הספציפי, כדי למנוע את תופעת עושק וניצול הקשישים בידי חברות שיווק ישיר.

...

כפי שציינתי אני סבורה כי סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות אינו מרחיב את סמכות בית המשפט לפסוק צווים שאינם ניתנים לחלוקה, ומשכך נראה כי יש לברר בשלב הזה מהם גדרי סמכות בית המשפט בפסיקת צווים או סעדים הצהרתיים.

בענייננו, הצווים שנתבעים במסגרת התובענה הייצוגית אם היתה מאושרת, הם מרחיבים ומרחיקי לכת באופן שניתן לקבוע לגביהם כבר בשלב זה כי אין מקום להיעתר לבקשתם.

סוף דבר אף שמשקלם המצטבר של כל הנימוקים שציינתי לעיל הביאו אותי להכריע שאין לאשר ניהול הליך ייצוגי, חשוב לי לשוב ולהבהיר כי החלטה זו אינה סותמת את הגולל על עילות התביעה האישיות של חברי הקבוצה, אלא אך מבטאת את מסקנתי בהליך דנא כי הדרך לבירור עילות התביעה המורכבות המצריכות בירור עובדתי מורכב יחסית, אינה במסגרת התובענה הייצוגית.

ב"כ המאשימה ביקש שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, כאשר לטענתו מהתסקירים לא עולה נזקקות טיפולית, ובקש לגזור את עונשם של הנאשמים ברף הנמוך בתוך המיתחם שהתבקש על ידו, נוכח נסיבותיהן האישיות של הנאשמים כפי שפורטו בתסקירי שירות המבחן ולאור העובדה כי הנאשמים הודו ונטלו אחריות על מעשיהם.

המבקש השתמש בפרטי כרטיסי האשראי רכש וניסה לרכוש מוצרים, וכן הוציא וניסה להוציא כספים מחשבונות אחרים.

לאור סכויי השקום הסבירים ועברו הנקי, הושת על המבקש מאסר בפועל למשך 12 חודשים, 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס ע"ס 10,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתם ופצוי ע"ס 10,000 ₪ שיחולק שווה בשווה בין חברות האשראי הקשורות בתיק.

· ברע"פ 5212/13 אדינה שמעון נ' מדינת ישראל (29.8.13) הורשעה המבקשת בשני אישומים, בגין עבירות שביצעה בעת ששמשה כמטפלת של קשיש כבן 85 שנים.

· בע"פ 536-07-15 יובל זקן נ' מדינת ישראל (23.12.15) המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של קבלת דבר במירמה ועושק.

...

מידת הפגיעה בערך המוגן: בחינת מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן מובילה למסקנה כי הפגיעה הינה ברף הגבוה, וזאת בשים לב לשיטתיות המעשים, הניצול לרעה של אמון המתלוננים, והנזק הכספי הרב שנגרם למתלוננים.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, כפי שפירטתי אותם לעיל, מצאתי כי מתחם העונש ההולם לגבי שני הנאשמים נע בין 12 ל- 30 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית, הגם שנאשם 1 צירף שני תיקים נוספים, הם אינם משנים לטעמי את המתחם שלעיל לגביו.

על כן, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי יומי מעצרם.