כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום המייחס לו ביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333, ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כאשר לפי המפורט בכתב-האישום, ביום 26.11.2005 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, בעת שהנאשם שהה ב"מרכז דוד" בכפר סבא, הגיע למקום המתלונן, רז אברהם (להלן: "רז" או "המתלונן") ברִכבּוֹ, וכן הגיע למקום אחיינוֹ של רז, הקָטין ל.א. (להלן: "ל.א." או "הקָטין") באמצעות אופניו.
הסוגייה המשפטית של הגנה עצמית מעוגנת היטב בפסיקתו של בית-המשפט העליון, יסודותיה נדונו לא-אחת בפסיקה, ועיקרהּ הוא הדיפת תקיפה שלא כדין, שמעמידה את המותקף במצב של סכּנת פגיעה מוחשית, וניתנת להפעלה רק היכן שהסכּנה ממששת וּבאה; והיא תלויה בסבירוּת התגובה של המותקף, באופן שיש לשקול את חומרת הסכּנה שנשקפת למותקף מול מידת הכוח שמופעלת על-ידו; ורק כאשר מוּכח קיומו של מתאם סביר בין השניים-יזכה המותקף להגנת החוק.
...
לסיכום פרק זה של עדוּת הנאשם בבית-המשפט, התרשמתי באופן ברור וחד‑משמעי כי מדובר בגירסת שקר, שנמסרה על-ידי הנאשם בבית-המשפט מתוך ניסיון לצייר בצבעים ורוּדים את היתנהגותו במהלך האירוע וּלהציג עצמו כקורבן בארוע, שהותקף על-ידי המתלונן והקָטין עַד אשר חש סכּנת חיים הנשקפת לו ונָטל חפץ כלשהו שהיה על הריצפה והיכה את המתלונן באמצעותו על-מנת למנוע את המשך תקיפתו; גירסת שקר שנולדה לראשונה בבית-המשפט והיא באה לחפות על סתירות וּשקרים בשלל נושאים, בראש וּבראשונה באשר לחלקוֹ שלו באירוע הקטטה, כאשר הנאשם טען שהוא הותקף בו-זמנית על-ידי השניים באופן מפתיע, בעוד שבית-המשפט התרשם באופן חד‑משמעי כי מדובר בקטטה שהחלה בין הנאשם לבין הקָטין, כאשר הנאשם הוא זה שחונק את הקָטין וּמכה בו עבוֹר לאותו חלק שבּוֹ הנאשם דקר את המתלונן בסכין או בחפץ חד, עובדה שהנאשם ניסה להכחיש בתוקף, וּבמהלך ניסיונותיו הכושלים העלה גירסאות הזויות' לרבות טענה שיתכן והמתלונן נדקר מקרש או מרגל עץ של פלסטיק; זאת בנוסף לגירסאות נוספות שנמסרו על-ידו, לפיהן יתכן והוא נדקר משֶׁבר בקבוק זכוכית או ממוט ברזל או מכלי ברזל; עבוֹר לטענת הנאשם שמעשה הדקירה בוצע אגב כך שהוא הרגיש שסוֹפוֹ קרב והוא "לא רואה יותר בעניים", גירסה שהוא בעצמו לא מסר במשטרה כשנחקר, עת ניתנה לו היזדמנות נאותה למסור כל מה שיש בפיו, והעלה לראשונה רק בבית-המשפט תוך מתן הסבר עילג, שלא חשב כי זו עובדה רלוואנטית; וכלֵה לגבי מקום הדקירה, שלטענת הנאשם נעשה אגב חילופֵי המהלומות, בעוד שבית-המשפט השתכנע באופן חד-משמעי שהדבר נעשה רק לאחר שחלקוֹ הראשון של אירוע הקטטה הגיע לכדי סיום-אז, ורק אז-דקר הנאשם את המתלונן, בעוד שזה עושה את דרכּוֹ לעבר רִכבּוֹ.
לסיכום, מצאתי את גירסתו של המתלונן כגרסה אמינה.
על-כן, וּלאחר שמצאתי לקבוע כי התביעה הצליחה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את ביצוע העבירה הנטענת בכתב-האישום על-ידי הנאשם, כל זאת לאחר שדחיתי את טענת ההגנה של הנאשם לקיומה של הגנה עצמית-אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב-האישום: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333, ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
