להלן, תובא סקירה בלתי ממצה של פסקי דין, חלקם עוסקים במקרים העולים בחומרתם על המקרה בו עסקינן וחלקם נופלים ממנו, אך ניתן ללמוד מהם על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות ממין זו שהורשעו בה הנאשמים;
ע"פ 4891/12 מור נגד מדינת ישראל (5.11.12): הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בכך שתקף את המתלונן, יחד עם אדם נוסף ובאמצעות מפתח גלגלים, בכל חלקי גופו וגרם לו לשבר באף.
מאז נשמעו הטיעונים לעונש לפניי, ניתן פסק הדין בעירעור שהגיש הנאשם על גזר הדין (עפ"ג 41984-05-23) ע"י כב' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד; בפסק דינו מצא בית המשפט של העירעור כי בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונש ההולם והראוי העולה בקנה אחד עם הנתונים שעמדו לפני בעת מתן גזר הדין.
...
לטענת המאשימה, אמנם חלקו היחסי של הנאשם 2 באירוע האלים הינו מצומצם יותר מזה של בנו, הנאשם 1, אך לטענת המאשימה העובדה שהורשע בעבר, בין היתר, בעבירות אלימות, הגם שמדובר בהרשעות ישנות, מובילה למסקנה כי אין להקל בעונשו ביחס לעונש שיגזר על הנאשם 1.
לפיכך ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ואת ההלכה הפסוקה, הגעתי לכלל מסקנה כי אף שאין ענייננו מצדיק קביעת מתחם ענישה שונה ונפרד לכל אחד מהנאשמים, הרי השוני המהותי בחלקם באירוע, כמו גם עיקרון הענישה האינדיבידואלית, יבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, בתוך המתחם (ר' לעניין זה, למשל ע"פ 7006/14 תורג'מן נ' מדינת ישראל (23.03.15) [פורסם בנבו])
לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומדיניות הענישה הנהוגה, מצאתי לקבוע את מתחם העונש ההולם ככזה הנע בין 9 – 30 חודשי מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.
סופו של דבר, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, לרבות שיקולי גמול והרתעה, סברתי כי יש למקם את הנאשם 1 בשליש התחתון של המתחם, תוך הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.
סוף דבר:
אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:
על הנאשם 1:
14 חודשי מאסר בפועל;
9 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם, אלא אם יעבור בתוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר עבירת אלימות מסוג פשע;
6 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם, אלא אם יעבור בתוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר עבירת אלימות מסוג עוון;
קנס ע"ס 2,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
