חבות מעסיק עקיף לתשלום שכר וזכויות סוציאליות

הרקע לבקשה וטענות הצדדים המשיב, מבקש מקלט מסודאן, הגיש תביעה כנגד המבקשת ושלוש נתבעות נוספות, לתשלום פצויי פיטורים וזכויות סוציאליות בסך כולל של 64,991 ₪ בגין תקופת עבודה נטענת מחודש יוני 2016 ועד לחודש יולי 2017.

בכתב התביעה נטען, כי המשיב הועסק כפועל ביניין באתר עבודה בחדרה (להלן: "האתר"), אותו הפעילה המבקשת יחד עם הנתבעת 1, כאשר הנתבעות 3 ו- 4 היוו אך צנור להעברת הכספים למשיב משך תקופת עבודתו עבור ובחצרות המבקשת והנתבעת 1; לפיכך, ביקש המשיב לחייב את המבקשת בסכום התביעה כמעסיקה בפועל או כמעסיקה במשותף.

בכתב ההגנה, בבקשה ובתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי דין התביעה כנגדה להדחות שכן המבקשת אינה קשורה ליתר הנתבעות בתיק ואין לה קשר עסקי איתן ואין לה קשר לאתרי העבודה שאוזכרו בתביעה; עוד נטען, כי המבקשת לא מכירה את המשיב ולא העסיקה אותו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף ולא היתקיימו בינה לבינו כל יחסי עבודה.

לחלופין נטען, כי עסקינן במשיב שעבד לטענתו כפועל ביניין ובהתאם לאמור בתוספת הראשונה לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 - החוק חל אך ורק על מזמין שירותי שמירה ואבטחה, ניקיון והסעדה כך שממילא לא ניתן יהא לחייב את המבקשת בחבות כספית כזו או אחרת או באחריות כלשהיא ודין התביעה כנגדה להדחות.

עוד נטען, כי הנתבעות 1 ו- 2 הן קבלניות ראשיות ואילו הנתבעות 3 ו- 4 הן קבלניות משנה, כך שגם במידה ותתקבל טענת המבקשת, יש לראות בה כמי שלא פיקחה כחובתה בדין על תשלום שכרו וזכויותיו של המשיב.

...

בכתב ההגנה, בבקשה ובתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי דין התביעה כנגדה להידחות שכן המבקשת אינה קשורה ליתר הנתבעות בתיק ואין לה קשר עסקי איתן ואין לה קשר לאתרי העבודה שאוזכרו בתביעה; עוד נטען, כי המבקשת לא מכירה את המשיב ולא העסיקה אותו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף ולא התקיימו בינה לבינו כל יחסי עבודה.

לטענת המבקשת, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליה ועת המשיב לא מציג 'ראשית ראיה' לתביעה כנגדה ולא מראה, כי המבקשת תוכל להיפרע את הוצאותיה ממנו, ככל שהתביעה תדחה ומשנדרשת המבקשת להוציא הוצאות משפט נכבדות לצורך התגוננות בתביעה – יש לקבל את הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות").

מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בכתבי הטענות ובכלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

בנסיבות אלה, ומשלא הביא המשיב 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו כנגד המבקשת ומשלא שוכנעתי בהתקיימותם של חריגים נוספים לכלל הקבוע בתקנה 116א לתקנות – מצאתי, שיש מקום לחיוב המשיב בערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

סוף דבר על יסוד המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות המשיב לגישה לערכאות מחד גיסא, לבין זכות המבקשת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל להיפרע הוצאותיה ככל שהתביעה כנגדה תידחה מאידך גיסא, מצאתי, שיש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה בסך 1,200 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת.

"לאור קביעתנו דלעיל ומעיון בהסכם העבודה, אנו למדים, כי מאחר שמטב העסיקה את התובעת בהתאם למסגרת הזכאות של הנסעדת לשעות הסיעוד ולא מעבר לכך - הקף אחריותה של מטב מצומצם להקף שעות הזכאות, שהוענקו לנסעדת מאת המוסד לביטוח לאומי והקרן לנפגעי שואה ( 23 שעות בשבוע). זאת, כפי שהצהירה רוטמן: "במשולש יחסי העבודה בין התובעת, גב' גנץ ומטב, תפקידה של מטב היה לשלם לתובעת שכר עבור שעות הזכאות אשר אישרו המוסד לביטוח לאומי והקרן לנפגעי השואה לגב' גנץ, ורק בגין שעות אלה היתה מטב מעסיקתה של התובעת" [נ/6, ס' 12 - ההדגשה הוספה].

בסעיף זה מוגדר האיש המקבל את השרות כ "מטופל". סעיף 4 משתמש בביטוי: "ידוע לעובד כי לא יהיה רשאי לקבל כל תשלום... מכל צד שלישי, בקשר ישיר או עקיף עם עבודתו". לא כתוב "לקבל כל תשלום מהמטופל". לו רצה כותב החוזה לשלול כל תשלום שכר מהמטופל , היה כותב לקבל כל תשלום מהמטופל ולא "מכל צד שלישי ". מלשון זו של סעיף 1.4 מול לשון סעיף 1.3 רואים כי אין כוונתו ל"מטופל" או מי שבנעלי המטופל- הנתבעים .

יתר על כן סעיף 3 המתייחס לתנאי העבודה ונלווים מציין בסעיף 3.2 כי "ידוע לעובד כי שכרו והזכויות הסוציאליות הנילוות... משולמים לו בהתאם לשעות שבוצעו על ידו בפועל אצל המטופלים בהתאם לדווח השעות החודשי ביומן העבודה המוגש על ידו לעמותה. העובד מצהיר כי לא יעלה כל טענה ו/דרישה בדבר חבות של העמותה בגין שכר ו/או זכויות סוציאליות נילוות כלשהן בגין שעות עבודה שאינן חלק משעות העבודה כאמור בתוכנית העבודה ושבוצעו על ידו בפועל". דהיינו ההסכם מתייחס לכל היותר ל 9.5.

...

התביעה בגין אי מתן תלושי שכר נדחית.

נוכח הפסיקה לעיל ומסע הייסורים שהעבירו הנתבעים את התובעת ,עובדת סיעוד שסעדה את אביהם המנוח ואשר לא הייתה כל תלונה בחייו לגבי טיב עבודתה והשירות שנתנה לו , במסגרת הליך זה, וכל אשר נפרס לעיל לרבות חוסר האמינות של הנתבע 1 והסתירות בגרסתו לאורך כל הדרך, ובאיזון לסכומי התביעה הצנועים ולסכום הניכר לשון המעטה של התביעה שכנגד , ותוצאתן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת, הוצאות משפט בסך כולל של 6,500 ₪ בין היתר משיוצגה לא רק ע"י ב"כ זה .

כמו כן, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד שכר טרחת בא כוח התובעת בסך של 6,500 ₪.

לפצויי פיטורים היבט סוצאלי מובהק והם משמשים כ"רשת ביטחון" וכחסכון פנסיוני, בדומה לתשלום גמלה, אשר פטורה אף היא מתשלום אגרה.

עוד יש לציין בהקשר זה, לעניין הפרשנות הרחבה שיש ליתן למונח "שכר עבודה", את האמור בדב"ע לח/146-0 המוסד לביטוח לאומי – לבנה נובוקיב (פד"ע י 275): "בטרם נשיב על השאלה, טוב שנחזור למשמעות המושג 'שכר עבודה', כפי שעולה מפסיקת בית דין זה. ועולה מהפסיקה ששכר עבודה במשמעות הרחבה הוא כל תמורה בכסף או בשווה כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת חבותו מהיחסים החוזיים ביניהם, להבדיל מתשלומים עקיפים שאינם לידי העובד והם בגדר 'יציאות עבודה – labour cost' – אך לא שכר עבודה.. מכאן שתשלום מאת מעביד לעובדו בעד ימי חג, ימי שבת, חופשה, ימי כוננות, ימי גשם, וכיוצא באלה מצבים שבהם אין העובד 'עובד ממש', הם בגדר 'שכר עבודה', ובענפי עבודה מסוימים, שם נהוג להבטיח מינימום של ימי עבודה לחודש, כגון נמלים – אף התשלום בעד הימים שבגדר אותו 'מינימום' הוא שכר עבודה, אם כי לא עבדו בהם משום שלא היתה 'עבודה'". בעניינינו, מקורו של הרכיב "פצויי פיטורים" הוא בחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (חוק פצויי פיטורים) אשר קובע בסעיף 1 את הזכות לפצויי פיטורים ל- "מי שעבד שנה אחת ברציפות- ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות- אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פצויי פטורים" צא ולמד, כי הזכאות לפצויי פיטורים קמה לאחר סיום יחסי העבודה ועקב סיומה, להבדיל מ"שכר עבודה" אשר משולם עקב עבודתו ובמשך עבודתו.

...

לאור המקובץ לעיל, ובחינת מהותו של רכיב "פיצויי פיטורים" תוצאת הדברים היא שהרכיב לא ייחשב ל"שכר עבודה" לעניין חוק הגנת השכר, וכפועל יוצא מכך, הרכיב "פיצויי פיטורים" הוא רכיב המחויב בתשלום אגרה ואינו חוסה תחת רשימת הפטורים.

סוף דבר- הבקשה לקביעת פטור מתשלום אגרה ביחס לרכיב "פיצויי פיטורים", נדחית.

התובע ישלם את האגרה בתוך 30 ימים מהיום.

בתביעה שלפנינו עותר התובע להשבת 'כספי הפקדון' שנוכו משכרו ולתשלום שורה של זכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה, וכן פיצוים סטאטוטוריים.

לנתבעת העידו מר אליה יעקובי, מנהל בנתבעת והממונה העקיף של התובע, ומר אשר לוגסי מי ששמש בסוף תקופת עבודתו של התובע כממונה הישיר על עבודתו.

אשר לפצויי ההלנה שתבע התובע נאמר כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי טרם פסיקתם על בית הדין להפעיל שיקול דעת במסגרתו יערוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעסיק -  איזון עדין, הלוקח בחשבון בין היתר את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו (ראו: ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – ורד (1.11.2011)).

פצויי פיטורים והפרשות לפנסיה: בסיכומיו הסכים התובע ובדין, כי הסכומים שהפקידה הנתבעת לפקדון מכסים את חבותה לפצויי פיטורים ולהפרשה לתגמולי פנסיה (עמ' 25, שורות 17 – 18).

...

בשים לב לכלל נסיבות העניין החלטנו להעמיד את הפיצוי לתובע על 2,500 ₪.

על כן אנו מחייבים את הנתבעת בפיצוי בסך 15,000 ₪.

סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת, והרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים מטה.

מנגד, למעסיק זכות ניהולית לנהל את מפעלו כראות עיניו, לרבות הזכות לארגן את מפעלו מחדש על מנת ליעלו.

עם זאת, בסיכומי הנתבעת היא לא היתגוננה מפני הטענה לשכר פקטבי ולמעשה הודתה בחבותה בסך של 45,759 ₪ - הרכיבים בתקופה שלא היתיישנה, בחישוב התקופה ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (חודש נובמבר 2013 ואילך).

על כן, מאחר שהנתבעת הודתה בתשלום שכר פקטבי, באופן בו שכר הבסיס בגינו שולמו רכיבים סוצאליים נמוך מהשכר ממנו הייתה הנתבעת צריכה לשלם, ומאחר שלא הציגה חוות דעת נגדית ולא חלקה על חוות הדעת שהגישה התובעת, הרי שהתובעת זכאית למלוא סכום התביעה בגין הרכיבים המנויים בסעיף 37 לעיל בסך של 62,352 ₪.

מאחר והנתבעת לא הציגה בדל ראיה לנזקים ישירים או עקיפים שגרמה לה התובעת, ולא הציגה כל עילה לקזוז זמני הפסקה בדיעבד, אין לנו אלא לדחות את טענות הקזוז ונדמה כי נטענו בעלמא וכלאחר יד. זאת בנוסף לכך כי הנתבעת זנחה את טענות הקזוז בסיכומיה ולא חזרה עליהן.

...

למעשה, הנתבעת לא הוכיחה עילה לפיטורי התובעת, נהפוך הוא – כפי שהעיד מר אברמוביץ, בסופו של דבר הפיטורים היו לבקשת התובעת בלבד ולא עקב התנהלותה במקום העבודה.

בנסיבות ייחודיות אלה, מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בגין "פיטורים שלא כדין" בסך של 7,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת: פיצוי בגין עגמת נפש - סך של 5,000 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין– סך של 7,000 ₪; הפרשי שכר – סך של 62,352 ₪.