חבות יורש בתשלום חוב ארנונה של מוריש

אין בידי לקבל את עמדת המועצה המקומית פסוטה, ולדידי, אין מקום לאפשר למועצה המקומית פסוטה לקזז כנגד החוב נשוא פסק הדין את חוב הארנונה של החייבים, מן הטעם הפשוט שאין למועצה המקומית פסוטה זכויות כנגד יורשי העזבון.

אפילו תאמר כי הגשת תביעת חוב אינה מהוה תנאי בלעדיו אין לזכות הקזוז של המועצה המקומית פסוטה, ולכך עוגנים בפסיקה [ראו, למשל: פסק דינו של כב' השופט חשין בע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפרוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2) 133, 143 (1995) (להלן: "עניין הספקה"), שם נאמר: "החוק מדבר, אמנם, באיזון ובקיזוז מקום שהחייב (לפושט הרגל) מגיש תביעת זכות מצידו כלפי פושט הרגל, אך מנהגם של בתי המשפט הוא לעשות איזוני זכויות וחבויות גם בלא תביעת זכות, שכך מבינים הם מאז ומתמיד פירושן של חבויות הדדיות"], הרי שהמועצה המקומית פסוטה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 74 לפקודה.

זאת ועוד, זכותם של החייבים לקבלת הכספים מכח פסק הדין תיתגבש רק לאחר תשלום חובות העזבון [וראו: סעיף 82 לחוק הירושה ממנו עולה כי חובה על מנהל העזבון קודם לסלק את חובות העזבון ורק לאחר מכן לחלק את יתרת העזבון ליורשים; וכן: בש"א 6297/01 עיזבון המנוחה רבקה צ'צ'יק ז"ל נ' נאוה צ'צ'יק (פורסם בנבו, 28.10.2002)]; וביחס לעזבון, תלויה ועומדת הודעת צד ג' שהגישה קרנית במסגרת ת"א (שלום חי') 14627-07-10 אשר טרם הוכרעה (על הפרק הצעת פשרה שהציע בית המשפט, לפיה ישלם העזבון כספים לקרנית (ראו: בקשה לאישור הסדר דיוני שהוגשה לתיק ביום 10.11.2016).

...

אין בידי לקבל את עמדת המועצה המקומית פסוטה, ולדידי, אין מקום לאפשר למועצה המקומית פסוטה לקזז כנגד החוב נשוא פסק הדין את חוב הארנונה של החייבים, מן הטעם הפשוט שאין למועצה המקומית פסוטה זכויות כנגד יורשי העיזבון.

לפיכך, החלטתי מיום 15.5.2014 בו הוריתי למועצה המקומית פסוטה להעביר הכספים נשוא פסק הדין לקופת הכינוס, בעינה עומדת.

מבוא עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותר לביטול הליכי גבייה מינהליים בהם נקטה עריית חדרה (להלן: "המשיבה") נגד העותר בגין חוב ארנונה בסך של 400,000 ₪ בגין תקופה מיום 01/01/15 ועד 27/12/18 (להלן: "החוב") שרשום בספרי הערייה על שם העותר ויורשיו האחרים של המנוח ולטר יצחק ז"ל (להלן: "המנוח"), בגין נכס המצוי ברח' הגיבורים 78 בחדרה הידוע כנכס מס' 473810002/3 (להלן: "הנכס"), וזאת נוכח טענות העותר לעניין חיובו שלא כדין בתשלום החוב הנטען.

בנסיבות שתוארו, ומאחר שלא היתקבל במשרדי המשיבה חוזה שכירות בתוקף משנת 2007, ומאחר שהמחזיק עבדו מצוי בהליכי פש"ר מיום 31/12/14, ולאור הבדיקות שנעשו והביקורת בנכס, חייבה המשיבה את בעלי הנכס – העותר ויתר היורשים של המנוח בחובות הארנונה מיום 01/01/15 ונשלחו הודעות שומה לכתובת מגוריו של העותר.

סעיפים 326-325 לפקודת העיריות מסדירים את נושא תשלום הארנונה על ידי המחזיק או הבעלים של נכס החייב בארנונה, ואלה קובעים כדלקמן: "325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

...

בנסיבות אלה, סבור העותר כי אין לאפשר למשיבה לפתוח שומות מס משנים קודמות ללא כל הצדקה, תוך סיכון ממשי ליציבותו הכלכלית של העותר, ותוך פגיעה חמורה בעיקרון ההסתמכות שלו.

עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף, כי לאחר שבחנתי את יתר טענות הצדדים, סבורני, כי דין העתירה להידחות אף לגופם של דברים.

עם זאת, נוכח התנהלות המשיבה שלא פעלה בשקידה סבירה לבירור זהות המחזיק מיד עם תום תקופת השכירות, באופן שהיה מאפשר חיוב ארנונה בזמן אמת, סבורני כי נכון להפחית מסכום החוב הנדרש את תשלומי ריבית הפיגורים שנצברה, ככל שנצברה בגין החוב.

סוף דבר סיכומו של דבר ומן הטעמים שפורטו, העתירה נדחית, בכפוף להפחתת סכום ריבית הפיגורים שצבר החוב, כמפורט בסעיף 34 לעיל.

התובע עותר לחייב את הנתבע לשלם לידיו סך של 64,064 ₪ בגין רכיב זה. בסיכומיו מוסיף התובע שעל אף שהאח לא התגורר בדירה, יש לראותו כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס 5 (₪ ויש לחייבו במלוא חוב הארנונה שרבץ על הדירה, וסולק על ידי היורשים עם מכירת הדירה (בסך 44,212 – כל יורש בהתאם לחלקו בעיזבון.

התובע לא ביסס עילה זו, או את הטענה לפיה הוראות הצוואה מטילות על האח חבות לתשלום דמי שימוש.

" חוק הירושה תשכ"ה 1965- יתירה מכך, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להוסיף ולקבוע, שזכות המגורים של התובע, אליה כפופה הזכות הקניינית של היורשים, מתנהגת כזכות קניינית הנתונה לתובע: "ברוח זאת, יש לפרש ולעמוד על כוונת הסב, דהיינו, כי יהיו לאב, בפועל, זכויות מגורים – כפי שהיו

...

טענות התובע נמצאו נטולות בסיס ובית המשפט מצא לנכון להוסיף ש"עד לרגע זה לא ברורה המוטיבציה של המבקש בהגשת ההתנגדות" (ס' 28 לפסק הדין).

סוף דבר בטרם ייחתם פסק הדין יש לומר – "תם ולא נשלם". לדאבוני פסק הדין דנן אינו סוף פסוק ואינו מבשר את קץ הסכסוך.

על בסיס כל האמור והנקוב לעיל, נקבע כדלקמן: התביעה לדמי שימוש ולחיוב כספי ארנונה – נדחית.

11 התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (לא כולל מע"מ) שישולמו תוך ימים מהיום, וממועד זה יצבור הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ביום 04.11.21 שלחה הנתבעת מיסמך נושא כותרת "הצעה לתשלום" המפרטת אודות חוב ארנונה ביוב ומים בסך של 36,560.70 ₪ בגין נכס הנמצא באור יהודה ושלטענתה היה בבעלות המנוחה.

כך או אחרת, מודה הנתבעת כי משראתה לנכון להשית את החיוב על היורשים, פנתה אל התובע "באזהרות חוזרות ונישנות לתשלום החוב שנצבר ברשומי הנתבעת עבור הנכס" – כך מתוך סעיף 16 לכתב ההגנה; עוד ציינה הנתבעת כי התובע הגיע תחילה אל משרדיה "ללא הצגת שום מסמכים ו/או דוח חוקר התומכים בטענתו" כי אין לו קשר עם הנכס ועם החוב בגינו – כך בסעיף 17 לכתב ההגנה.

ואין כלל מחלוקת לגבי היתנהלותה של הנתבעת כרשות מנהלית, אלא לגבי חבותה כלפי התובע לעניין הנזק שניגרם לו כתוצאה מטעותה של הנתבעת, הא ותו לא. ראה לעניין זה בגץ 731/86‏, ‎ מיקרו דף‎ ‎נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ''ד מא(2) 449 - "המחלוקת בין העותרים לבין חברת החשמל אינה נוגעת לסמכויותיה השלטוניות של חברת החשמל. נוגעת היא - בלשונו של השופט ויתקון בבג"צ 231/86 [4] הנ"ל בעמ' 289- "למינהלו האירגוני והמשקי של הגוף". הפעולות נושא העתירה נכללות "בפעולותיה העסקיות הרגילות" (בלשונו של השופט ברנזון בבג"צ 160/72 [2] הנ"ל, בעמ' 627).

...

טענתה של הנתבעת היא כי מעולם לא ביקשה מהתובע לשכור את שירותיו של החוקר וכי לא נמסר לה על כוונתו לעשות כן. דיון והכרעה - שאלת הסמכות העניינית – דעתי היא כי דין טענתה של הנתבעת בדבר העדר סמכות עניינית להידחות.

אשר על כן, כפי שהבהרתי לעיל, הטענה בדבר העדר סמכות עניינית נדחית.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע, ועל כן ראיתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 4,095 ₪ ששילם עבור שירותיו של החוקר הפרטי; כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לתובע בעקבות התנהלותה של הנתבעת בפרשה; ובנוסף, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך של 750 ₪.

ביום 20/6/18, ולאחר הליך משפטי שהושגה בו הסכמה, שילמה העותרת סך 105,389 ש"ח בגין חוב הארנונה של שטריקר עד יום 30/5/95.

טענה נוספת בפי העותרת היא שב"אישור לטאבו" צוין במפורש כי כל החובות המגיעים לעירייה בגין הדירה נכון ליום 30/6/19 שולמו במלואם, ובכך לטענתה צריך להסתיים מסע הדרישה של חובות שקדמו למועד זה. טענות הערייה עובר לפטירתו של שטריקר, היו יורשי ביל רשומים בספרי הערייה כבעלי הדירה, ושטריקר היה רשום בספרי הערייה כמחזיק הדירה.

אפשר שראוי היה, בנסיבות, כי הערייה תיבדוק את העניין, אולם אינני סבור כי היה זה מחובתה לעשות כן, בהתאם להלכה הפסוקה כפי שציטטתי, שלפיה המקרה היחיד שבו תיפסק חבותו של המחזיק הרשום הוא כאשר הגורם הממונה על רישום וגביית הארנונה ידע בפועל על השינוי בזהות המחזיק.

...

אם כך, נמצאנו למדים כי המקרה היחיד שבו תיפסק חבותו של המחזיק הרשום אף שלא מסר הודעה כפי שנדרש על פי חוק, הוא כאשר הגורם הממונה על רישום וגביית הארנונה – ידע בפועל על השינוי בזהות המחזיק, גם ללא מסירת הודעה כאמור".

לסיכום עד כאן – העותרת, מיום פטירתו של אביה ביל המנוח, הייתה אחת מן הבעלים המשותפים של הדירה.

לסיכום, העתירה נדחית.