חבות חברת ביטוח בגין גניבת רכב ללא אמצעי מיגון תואמים

בגדר המחלוקת - האם הוכח ארוע הגניבה ונסיבותיו, האם הגניבה ארעה עת המפתחות היו בתוך הרכב ומבלי שהופעלו אמצעי מיגון ואם כן, האם יש בכך בכדי לשלול כסוי בטוחי; האם הייתה ברכב מערכת מיגון כנדרש ואם לא הייתה, האם יש בכך בכדי לשלול כסוי בטוחי – אלו הן השאלות הדרושות להכרעה בתיק זה. עובדות המקרה ביום 6.5.2011 בשעות הבוקר גילתה התובעת כי רכבה, רכב מסוג יונדאי מ.ר. 21-651-64, נגנב (להלן: "הרכב").

אילו היה ממש בטענה של ביום גניבה, סביר כי התובעת הייתה מקבלת הצעה זו. באשר למיגון, גב' הלר העידה כי משך חצי שנה מיום רכישת הרכב לא יצא שום מכתב מטעם חברת הביטוח או ממשרדה באשר להעדר אישור מיגון לרכב (ש' 10-12, עמ' 32), כי המיגון הנידרש ברכב הוא "מיגון קל" וכי מאז שנת 2000 המכוניות מגיעות עם "משבת מנוע מקורי". גב' הלר הוסיפה כי במקרים של רכב מהסוג דנן, חברות הביטוח כלל לא מקפידות על המצאת אישור מיגון "והיינו מבטחים את הרכב עם זה ובלי זה" (ש' 15-25, עמ' 32 לפרוטוקול).

לטענתה, לא הובאו ראיות אובייקטיביות התומכות בגירסה כי ארעה גניבה ולכן אין להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח יסוד המירמה ו/או שותפות המבוטח לגרימת מקרה ביטוח: 3.1.1 עדויות התביעה גדושות סתירות רבות ואי התאמות ובעלה של התובעת, מי שנטען כי נהג אחרון ברכב, היתחמק ממתן תשובות ולא השיב באופן עינייני ויש בכך בכדי להשליך על מהימנות התביעה כולה ואמיתותה.

עולה אף החשש מתיאום גרסאות עם סוכנת הביטוח שהעידה כי הנה מכירה היטב את המשפחה וכי דיברה איתו על התיק מאז הגניבה ועד לדיון.

גם אני סבורה, לאור נוסח סע' 25 והלכת פלדמן, כי מקום שמסירת המידע הכוזב לא הייתה משפיעה על חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, ניתן להסיק כי המניע שעמד בבסיס מסירת המידע הכוזב, אינו קשור להוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח.

...

כך גם באשר לדרישה להוצאות ולהפסד ימי עבודה – ראשי נזק אלו לא הוכחו והם נדחים בזאת.

אציין רק, שמקובלת עלי טענת הנתבעת, כי אין בעצם דחיית התביעה בכדי להצדיק הטלת ריבית עונשית – כאמור לעיל, גרסת התובעת ובעלה מעלה תהיות ואינה חד משמעית ולכן, אף אם הייתה מתבקשת ריבית חריגה בכתב התביעה, הייתי דוחה בקשה זו. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 49,815 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה), כאשר סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עד ליום פסה"ד עומד על סך של 52,888 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4437-12-19 אשר ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ לפני כבוד השופטת אביגיל כהן המבקשים – המערערים: 1.שמשון אשר 2.נגריית הדקל ע"י ב"כ עו"ד עידן עקיבא ועו"ד שלום סביון המשיבה: הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אלירן קצב ועו"ד צחי יקולב פסק דין

5.4 מערכת האזעקה המשנית - אופסה 48 דקות לפני דריכתה, לא מצאתי הסבר או סיבה מקצועית לבצוע פעולה זו. 5.5 למיטב שקולי הנתבעת נושאת בחלק מהאחריות לתוצאות הארוע, בכך שלא דרשו לבצע בדיקות תקופתיות למערכת, לקבל אישור תקינות בטרם תחדש את פוליסת הביטוח שהנפיקה לתובעת ולא הכתיבה אמצעי מיגון תואמים לסוג מבנה בו פעל העסק וסכוני הפריצה".

הובאו דוגמאות בהן בית משפט דחה בקשה לתיקון כתב תביעה והעברת ההליך מבימ"ש השלום לבימ"ש מחוזי: ת"א 5025-08-16 פלוני נ' המאגר לביטוחי רכב.

נטען כי הסעד של אובדן רווחים לא נטען בכתב התביעה המקורי ואין קשר בין חוות דעת המומחה בנושא המגונים אשר עוסקת בחבות הצדדים לבין הבקשה לתיקון הסעד (הוספת סעד חדש והכפלת סכום התביעה) במסגרת כתב התביעה המתוקן.

כתב התביעה המתוקן כולל גם תגמולי ביטוח בסך 973,000 ₪ בגין גניבת מכונות עבודה, נזקים למערכת האזעקה ונזק למלאי ותכולה שהושחתו בפריצה.

כעת מבקשים התובעים להתחיל הכל מבראשית, בבימ"ש אחר בפני מותב אחר, אשר מן הסתם יצטרך לשמוע את כל העדים מחדש על מנת שיוכל להתרשם מעדותם באופן בלתי אמצעי.

...

ה) המסקנה המתבקשת היא כי כתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים אינו תואם את הוראות תקנה 136 לתקסד"א, ועל כן לא היה מקום להתיר את הגשתו.

אני סבורה כי אף מבלי לקחת בחשבון את ההחלטה מיום 2.12.19 שניתנה במהלך הדיון אליה מפנה ב"כ המשיבה, במסגרתה בימ"ש קמא חידד את הנימוקים שהובילו להחלטתו, ניתן להסתפק בהנמקה שהובאה בגדרי ההחלטה מיום 1.2.19.

ט) בסיכומו של דבר, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן בהחלט החלטת בית משפט נכונה ואין מקום להתערב בה. לסיכום: לאור האמור לעיל, יש ליתן רשות ערעור ולדחות את הערעור לגופו.

עיון בשלל סעיפים אלה תוך השוואתם לנוסחה של הפוליסה התקנית מורה שהסכם השכירות שבבסיס ההיתקשרות שבין הצדדים דנן כולל חלקים לא מבוטלים מהפוליסה התקנית, ובהם ניתן לראות סעיפים התואמים את פרק ג' לפוליסה התקנית שעניינו "תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה "במסגרתם כלולים בין היתר, הסייגים לחבות משכירה (סעיף 8.3 להסכם), ושיעור הישתתפות עצמית של הנתבעת במקרה של נזק (סעיף 8.4 להסכם). להסכם השכירות, המקנה ביטוח באופן מפורש, מצטרפת עדותה של גב' גבאי נציגת התובעת שיש לציין שהעידה באופן זהיר למדי, תוך המנעות בולטת מלכנות את "הילד בשמו" ולקרוא לתובעת "מבטחת". גב' גבאי אישרה בחקירתה הנגדית שהסעיף המגביל את הכסוי הבטוחי מצוי תחת פרק של "שימוש ואחזקת הרכב" תוך שהסבירה באופן פתלתל כך: " להשאיר רכב מונע זה חלק מאחזקה, איך מתייחסים לאוטו. זה חלק מאחזקה, אנו לא חברה מבטחת ולכן זה לא נמצא כביכול בפרק של ביטוח" (עמ' 11 לפרוט' ש' 1-2).

כזכור ההחרגה בהסכם השכירות מתמצה בסעיף 6.1 להסכם הקובע על הנתבעת לנהוג ברכב מנהג בעלים השומר על רכושו, וכן בסעיפים בהם נקבע שכאשר נגרם לרכב נזק ו/או אובדן לרבות גניבה, בנסיבות בהן השוכרת ו/או מי מטעמה הותירה את הרכב ללא אמצעי זהירות מתאימים, ויצאה מתא הנהג ו/ או עזבה את הרכב תוך הותרת מפתחות הרכב בתוכו, עליה לשאת במלוא הנזק שייגרם לתובעת עקב מעשיה (סעיפים 6.7, 8.3.7 ו- 9.1 להסכם).

לכאורה ניתן היה לעצור הדיון בשלב זה, שכן בהנתן האמור אין אנו עוברים את מפתן הכניסה לחריגים בפוליסה משעה שהחריג לו טוענת התובעת כלל לא נכלל בגדרם של החריגים שמותר למבטחת או חברת השכרת רכב (שאף עליה חלה הפוליסה התקנית כאמור), לכלול בגדר ההסכם עם הלקוח, ולפיכך בנסיבות אלה לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום הפצוי לתובעת בגין גניבת הרכב.

הנחיית עזר לשאלה זו, שניתנה מטעם המפקח על הביטוח במסגרת "הכרעה עקרונית בנושא תניית 'איוש רכב'" ביום 20.8.00 בהקשר של חובת הפעלת אמצעי מיגון ברכב, מטה את הכף לטובת הנתבעת ושופכת אור על המדיניות בה המפקח דוגל במקרים בהם רכב נגנב בעוד המבוטח עומד לידו.

...

אמנם משמיעת הראיות גב' בירנית והתובעת העידו שלא קראו את הסכם השכירות , אולם בנסיבות העניין שומה היה על נציגי התובעת להבהיר בפניהם, כי במקרה של גניבה הנובע מרשלנותן, הן יהיה חשופות לטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי וכפועל יוצא מכך לתביעה של התובעת כנגדן, כפי שאירע בסופו של דבר.

לכן בנסיבות אלה התובעת אף לא עמדה בחובה הבסיסית כלפי הנתבעת , חובה הנובעת מחובת תום הלב, ומסקנה זו תומכת אף היא במסקנה לפיה יש לדחות את התביעה.

אמנם התובעת ביססה את הנזק על יסוד חוות דעת שמאי שלא נסתרה, אך לאור מסקנתי לפיה התובעת הינה מבטחת שלא עלה בידיה להוכיח החרגת הכיסוי הביטוחי בהעדר תנית איוש, ועל רקע אי עמידתה בחובת הגילוי והוידוא- אני מורה על דחיית התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת בסך של 14,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.

הנתבעת 1 אשר ביטחה את הרכב על פי פוליסה מס' 10302417607 סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב, בטענה כי התובע הכשיל את בירור החבות מחד, לא היתקיים מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה מאידך, ובנוסף התובע הפר את תנאי המיגון בכך שהשאיר את רישום הקוד הסודי על גבי מפתחות הרכב.

הנתבעת 1 טענה להגנתה, בסעיף 23 לכתב ההגנה המתוקן, כדלקמן: "וכתוצאה ישירה מכך לא התקבלה התראה באיתורן ושלל אמצעי המיגון המתוחכמים כמפורט בנספח ב' הפכו לחסרי תועלת ולברכה לבטלה באשמתו הישירה של התובע". טענות הנתבעת 2 הנתבעת מס' 2 טענה להגנתה כי התובע העלים מבית המשפט את הסכם ההיתקשרות שלו עם חברת "איתורן", הסכם עליו חתם בכתב ידו, המחייב את התובע לפעול כמיטב יכולתו על מנת להבטיח שקוד הזיהוי הסודי לא יועבר לאיש ולא יירשם בשום מקום העלול להיות גלוי לעין וכי לא יירשם בשום מקום כלשהוא ברכב או על גבי מיסמך המצוי ברכב.

ב"כ התובע טען כי רק לאחר שהתובע הגיש תצהיר עדות ראשית, ולאחר שכבר העיד, נימסרו לו הקלטות בהן השיחות ולכן התובע לא יכול היה לתאם את עדותו ותצהירו לעניין זה. מה שמעיד על אמתות דבריו.

לדעת הנתבעת התובע קיבל את הפוליסה לידיו יום לפני שקבל את הרכב ולא רק את תעודת ביטוח החובה כפי שהעיד, שכן תאריך הפקת הפוליסה היה ב- 12.12.07 ואילו הרכב נילקח על ידו בתאריך 13.12.07 והתובע עצמו העיד כי סוכן הביטוח הביא לו את התעודה, יום לפני לקיחת הרכב.

ברור לגמרי כי אף חברת ביטוח לא תסכים לבטח רכב חדש אשר ללא מיגון קורא לגנב.

...

הנתבעת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את התובע בנסיבות אלו, משכך אין לקבל גם טענה זו, הרי דבריה של הנתבעת הם בבחינת חוכמה שלאחר מעשה והדברים הם חמורים, שכן, סבור ב"כ התובע: "קודם מקבלים את האנשים לביטוח מבלי להסביר להם דבר וחצי דבר בנוגע לקוד הסודי, מחייבים אותם בתשלום דמי פרמיה, ורק לאחר מקרה הביטוח, שוקלים אם להכיר בתביעה אם לאו!!!!!". המסקנה העולה מכל האמור לעיל, טען ב"כ התובע היא כי הנתבעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי היא היתה זכאית לפטור עצמה בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק.

בהתחשב כי מקובל להפחית בנתונים דלעיל 5% משווי הרכב, ובכך כי התובע רכש את הרכב בסכום של 144,000 ₪, הרי הנני קובעת כי שווי הרכב לצורך תגמולי ביטוח הינו 137,200 ₪.

אני מקבלת את הטענה כי היתה רשלנות מסוימת מצד התובע אשר קיבל את דברי נציגת הנתבעת 2 כלשונם, לא הרהר אחריהם והשאיר את הקוד על השלט.

סיכומו של דבר בהתחשב בכל האמור לעיל, נכון בעיניי לקבוע כי התובע זכאי לקבל 80% מ- 137,200 ₪ המגיעים לו כתגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב נשוא התביעה, דהיינו – 109,760 ₪.

הנתבעת 1 מכחישה אחריותה לגניבה בטענה כי התובע לא עמד בתנאי הכסוי הביטוח שכן במעשיו אפשר ניטרול של אמצעי המיגון שהיו קיימים ברכב בכך שהשאיר את מפתחות הרכב בסמוך אליו, ללא השגחה או קשר עין.

כן הוגש מטעם הנתבעת 1 תיק המישטרה בגין גניבת הרכב ודוח הארוע של חב' איתורן.

כך, תחילה, מסר התובע כי עשה כן בתיאום עם חברת הגרירה, בעוד שלאחר מכן מסר כי הוא זה אשר הציע להחביא את המפתחות במיקום הסמוך לרכב.

זאת, משהתובע, על פי גירסתו, השאיר את מפתחות הרכב בסמוך לרכב ללא השגחה או פקוח מטעמו בנסיבות בהן מדובר ברכב עם גיר אוטומאטי אשר הזזתו ממקומו, אף אם הוא תקול, מחייבת הכנסת המפתח למתנע (סוויץ) הרכב והעברת הגיר למצב ניטראלי (ר' עדות התובע בעיניין זה בעמ' 13 ש. 22-27 ועדות בנו של התובע בעמ' 25 ש. 23 לפרוטוקול); כי התובע נימנע מלדווח לחב' איתורן אודות גניבת הרכב באופן מידיי (כאשר לטענתו, המוקשית מעצמה, לא זכר שהיה לו מנוי לחב' איתורן במשך מספר שנים, חרף כך שילם בגין מנוי זה תשלום חודשי) ולנוכח העובדה כי התובע נימנע מליצור קשר עם מר אסלאם, איש הגרר מטעם הנתבעת 1, משך כ-4 שעות רצופות, בהן התובע אף נימנע מלענות למספר שיחות שערך אליו מר אסלאם (ר' בעמ' 8 ש.9-19 ובעמ' 14 ש.31-36 לפרוטוקול).

לפיכך, התובע, עליו מוטל נטל השיכנוע בהליך, לא צלח בהוכחת טענתו כי הרכב נגנב, וממילא לא הוכיח את חבות הנתבעים 1 ו-2 לפצות אותו בגין שווי הרכב שנגנב, בין מכח פוליסת הביטוח שערכה הנתבעת 1 ובין מכח הדין ביחס לנתבע 2.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות שהוגשו מטעמם, הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע להוכחת תביעתו ולפיכך דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.