בבחינת מושכלות יסוד, כי כאשר עסקינן בתביעה נזיקית הנובעת מתאונת דרכים, חל כלל ייחוד העילה, הקבוע בסע' 8 לחוק הפלת"ד. משמעותו של כלל זה, לענייננו, כי כבררת מחדל על המנוח היה לתבוע את מבטחת הרכב שבו נסע, בהתאם להוראת סע' 3(א) לחוק הפלת"ד, וסע' 3 לפקודת הביטוח, וכי הוא אינו רשאי לתבוע את בעל הרכב שהזיק לו או מבטחתו, מכוח פקודת הנזיקין.
סע' 6א לפקודת הביטוח מתייחס למציאות זו וקובע: "מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 6 יהא חייב לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3". היינו, המדינה נחשבת כ'מעין מבטח' לצורך חוק הפלת"ד, וממילא המנוח אינו נחשב כמי שנהג ברכב ללא ביטוח חובה, ואינו מוחרג מכלל ייחוד העילה האמור.
הווה אומר, גם אם למדינה פטור מאחריות, עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד כשלעצמה לא בטלה בשל כך. הטענה שלא ניתן לחייב את המדינה לשאת בפצוי ניזקי בגין התאונה, אין בה כדי להשמיט את עילת התביעה עצמה, אלא אך למנוע את החיוב הכספי מכוחה, ומשכך, נותר כלל ייחוד העילה בעינו, ואין המשיבה 1 רשאית לתבוע את בעליו של הרכב האחר המעורב בתאונה, או את מבטחתו.
כפי שנקבע, במסקנה הנ"ל, אין כדי להותיר את המנוח מול שוקת שבורה, שכן ככל שהמדינה פטורה מחבות נזיקית, קיימות זכויות חלופיות מכוח חוק המישטרה (נכים ונספים), ה'תשט"ו-1955 וחוק הנכים (תגמולים ושקום), ה'תשי"ט-1959.
...
במסגרת תשובה לבקשה, טענה המבקשת כי התביעה כנגדה הוגשה, לאחר תיקון כתב התביעה, בחלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך דינה להידחות.
לאור כל האמור, הרי שכלל ייחוד העילה מתקיים בענייננו, והמשיבה 1 לא הייתה רשאית להגיש את התביעה הנוכחית כנגד בעל הרכב שפגע במנוח, או כנגד מבטחתו, ודין התביעה להידחות מטעם זה.
למעלה מן הצורך יוער, כי אף אם היה מקום לקבל את עמדת המשיבה 1 בהיבט המשפטי, עדיין היה מקום לדחות את התביעה, מאחר שהמשיבה 1 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הרכב בו נסע המנוח לא היה מבוטח.
משלא עמדה הנתבעת 1 בנטל זה, דין התביעה להידחות אף מטעם זה.
נוכח המסקנות הנ"ל, מתייתר הצורך להכריע במחלוקות הנוגעות לטענת ההתיישנות.
סוף דבר, התביעה נדחית על הסף.
