חבות בעל חניון בגין גניבת רכב מחניון

עובדות המקרה פשוטות לכאורה אלא שהן מעלות סוגיה משפטית שאינה פשוטה כלל ועיקר והיא – מהי החבות של בעל חניון לכלי הרכב החונים בו ובפרט האם בתמורה לתשלום על החניה, בעל החניון מקבל על עצמו לא רק העמדת מקום חניה לרשות בעלי המכוניות אלא גם את תפקיד השמירה על המכוניות החונות.

הנתבעת טוענת כי החניון ממוקם באיזור עמוס והומה אדם ועל כן החניון מלא במשך רוב שעות היום ותחלופת המכוניות החונות בו רבה.

סוגיית אחריותו של בעל חניון כלפי המשתמשים בחניון מעוררת שאלות בשלושה מישורים משפטיים: דיני שומרים, דיני חוזים ודיני הנזיקין והיא נדונה במאמריו של הפרופ' יצחק אנגלרד האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון – קשר השמירה ובעיותיו (משפטים, י"א תשנ"א), לדעת הפרופ' אנגלרד בהעדר הסכם הקובע במפורש את מידת האחריות של בעל החניון, לחיוב או לשלילה, התשובה לסוגיה בכל שלושת המישורים פתוחה לשיקולי מדיניות משפטית.

...

לסיכום - שוכנעתי כי במקרה זה טיב ההתקשרות בין בעלת הרכב לבין החניון לא כללה בחובה התחייבות לשמירה על הרכב אלא רק זכות לחניה בתשלום.

על יסוד כל האמור לעיל השתכנעתי כי דין התביעה להידחות.

הנתבעת 1 טוענת כי אין לה כל חבות בנזיקין כלפי התובע.

פרופ' אנגלרד במאמריו "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון – קשר השמירה ובעיותיו" מייחס חשיבות מכרעת לתנאים החיצוניים של החניה לצורך הקביעה באשר לאחריותו של בעל חניון למכונית חונה : "חניה במקום צבורי פתוח שאין בו אחראי שוללת מראש את ההנחה כי בעל החניון התכוון לקבל על עצמו את חובת השמירה. נמצא, כי גם בעל המכונית לא יכול לצפות להפעלת שמירה מעין זאת. אחריותו של בעל החניון מצטמצמת לסדרי חניה נאותים. מסקנה זו חייבת למצוא את ביטויה בפירושם של מושגי המשפט השייכים לכאן, כגון החזקה, נוהג, חובת זהירות". בעניינינו, התובע ידע כי הוא מחנה את רכבו בחניון צבורי פתוח שאינו מגודר, ללא מחסום, ולו מספר כניסות ויציאות.

...

טוען התובע כי יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מדבר בעדו" הואיל ומגרש החניה היה במועד הרלבנטי בבעלותן ו/או בשליטתן ו/או בהחזקתן של הנתבעות, ואין התובע יודע את הסיבה הממשית לאירוע הגניבה והואיל ובנסיבות המקרה האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקטו זהירות סבירה, ומשכך נטל הראיה על הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו.

בכל הנוגע לתנאי השלישי בסעיף ולפיו האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – נקבע בפסיקה כי על התובע להציב תשתית עובדתית המלמדת על הסתברות כי יותר מתקבל על הדעת שהנזק נגרם באשמו של הנתבע ואין די בטענה בעלמא.

אין בידי לקבל טענת התובע כי היה על הנתבעת 1 לצפות סכנה של גניבת רכבים ממגרש החניה ולנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע הנזק, כגון הצבת שלט, גידור המתחם, הצבת מחסום וכו', ומשלא עשתה כן התרשלה ועליה לחוב בנזק.

פרופ' אנגלרד במאמרו "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון – קשר השמירה ובעיותיו" מייחס חשיבות מכרעת לתנאים החיצוניים של החניה לצורך הקביעה באשר לאחריותו של בעל חניון למכונית חונה : "חניה במקום ציבורי פתוח שאין בו אחראי שוללת מראש את ההנחה כי בעל החניון התכוון לקבל על עצמו את חובת השמירה. נמצא, כי גם בעל המכונית לא יכול לצפות להפעלת שמירה מעין זאת. אחריותו של בעל החניון מצטמצמת לסדרי חניה נאותים. מסקנה זו חייבת למצוא את ביטויה בפירושם של מושגי המשפט השייכים לכאן, כגון החזקה, נוהג, חובת זהירות". בענייננו, התובע ידע כי הוא מחנה את רכבו בחניון ציבורי פתוח שאינו מגודר, ללא מחסום, ולו מספר כניסות ויציאות.

לפניי תביעה כספית שהוגשה לסך של 33,800 ₪ בגין גניבת כלי חשמלי מסוג איזי ריידר (להלן: "קלנועית") מחניון של ביניין מגורים משותף המנוהל באמצעות חברת ניהול.

מר ציוני העיד כי אין חלה אחריות על גניבת רכב מהחניון, וכדבריו "אם אין ביטוח- בעיה שלך". כאשר הופנתה תשומת ליבו לנוסח ההסכם בו נרשם כי ככל שקיימת התרשלות מצד חברת הניהול- עליה לשלם פיצוי, השיב: "אתה צריך להוכיח התרשלות". לבסוף, ביקש להוסיף כי האחריות לגניבת רכוש פרטי חלה על בעלי הרכוש.

בסעיף 17.2 להסכם נקבע כי "על אף האמור לעיל ובכל מקום אחר בהסכם ובנספחיו, מוסכם בזאת כי במקרה שתקום חבות כספית של החברה מכוח תניות הסכם ו/או נספחיו או הפרתם או מכוח דין, לא יעלה השעור המרבי של תשלום כלשהוא, שחברת הניהול תצטרך לשאת בהם (למעט ניזקי גוף) על סך של 6,800,000 ₪ למקרה ובמצטבר". בסעיף 18.3 להסכם נקבע כי "לא יהיה תוקף לכל שינוי של הסכם זה (או של נספחיו) אלא אם נעשה בכתב ונחתם בידי כל הצדדים לו". בנספח 1 להסכם, בסעיף 9.6 שכותרתו "עיקר תפקידם של פקידי הקבלה" נקבע בסעיף 9.6.1 כי פקידי הקבלה, בין היתר, "ימנעו כניסת מבקרים שאינם דיירים ו/או מוזמנים, בקרת כניסה ויציאה מהחניונים, מניעת כניסת אנשים זרים לבניין ובצוע סינון ובקרת כניסה של הנכנסים כולל דרך החניון בהתאם לנהלים ותקנון הבניין, ינהלו את מערכת האבטחה והמצלמות בבניין". בסעיף 9.7 שכותרתו "פקידי קבלה יעברו הדרכות כדלקמן" נקבע בסעיף 9.7.4 כי פקידי הקבלה יעברו "הדרכה בתפעול מערכות הבקרה והמעקב, מצלמות, גלאים, מנופי ותריסי שערי כניסה לחניון", ובסעיף 9.7.5 נקבע כי פקידי הקבלה יעברו הדרכה ב"תפעול אישורי כניסה לחניון על פי ההרשאות ונהלי הבניין".

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בחינת ושקילת מכלול העדויות והראיות שהובאו לפניי ועיון בהוראות ההסכם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אני סבורה כי עובד הדלפק יכול וצריך היה להבחין באירוע במסכי הבקרה אשר בדלפק, הגם שאיננו נושא נשק.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור בקבעו כי אין מקום להתערב בפסק דינו המעמיק של בית משפט השלום ובממצאי העובדה שנקבעו בו. עוד נקבע כי הנזק הנטען לא הוכח, שכן המבקש טען לגביו "באופן סתמי ולא מפורט"; כי לפי הראיות שהוכחו בבית משפט השלום, המשיבה אינה חבה כלפי המבקש בחובת השמירה; כי השלט המוצב בכניסה לחניון מבהיר את הקף החבות החוזית של המשיבה אשר אינו כולל שירותי שמירה; כי המשיבה לא התרשלה כלפי המבקש; וכי המשיבות פעלו כנדרש עת לא העבירו למבקש את צלומי החניון מטעמי פרטיות בעלי הרכבים, כיוון שלשם כך נידרש צו בית משפט.

הטלת אחריות על חניון בגין גניבה של חפצים מתוך הרכב, היא עניין סבוך יותר, המעורר את הסוגיה של מיטלטלין בשטחו של אחר וכן את שאלת מודעותו של בעל החניון.

...

בית המשפט המחוזי הבהיר אף הוא כי "דין הערעור להידחות מטעם זה בלבד", תוך שהוא מעיר כי לא מצא כל התייחסות בכתב התשובה של המערער לעניין הנזק, וכי אף בתצהירו המשיך המבקש "לשמור על עמימות ביחס לערכם הכספי של הפריטים" (עמ' 3-2 לפסק דינו).

ולבסוף, אחזור ואציין כי בית המשפט השלום מצא כי דין התביעה להידחות גם במישור דיני הנזיקין והחוזים.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח שהנתבעת סירבה לשלם לתובעת, בגין גניבת רכב מידגם אופל אסטרה, מ.ר. 81-499-53 ("הרכב").

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית ההלכה הנוגעת לבדיקת טענה של מבטח, שלפיה המבוטח היה מעורב בגרימת מקרה הביטוח - בין אם מדובר בפריצה, גניבה, שריפה, תאונה, או כל מקרה בטוחי אחר - היא ברורה וידועה: תחילה, על המבוטח הנטל להראות כי ארע מקרה ביטוח הנכנס לגדר הפוליסה; ולאחר מכן, הנטל להראות כי היתקיים אחד מהחריגים לחבות, המשחרר את חברת הביטוח מאחריות, עובר לכתפי המבטחת.

לחוקר מסרה, כי לפני שהעמידה את הרכב בחניון "הרכב התחיל לצפצף ולקרטע ואז נעמד בתחילת הרחוב פה ברחוב העבודה, ואז פשוט נכנסתי לחניון והעמדתי את הרכב בחניון שממנו נגנב הרכב". כמו כן, מדו"ח החוקר עולה עוד, כי בשיחת הטלפון שבמסגרתה חודש הביטוח ביום 26.2.2020, מסרה התובעת כי הרכב אינו בשימוש, כי לא הונע כבר תקופה, כי היא ואמה משתמשות ברכב אחר, וכי מצבו המכני של הרכב אינו תקין - המצבר אינו עובד והרכב זקוק לגרירה.

לא הוצגו הראיות שעל בסיסן נטענה הטענה כי בעל מספר הטלפון ניסה למכור רכב זהה.

...

מן הכלל אל הפרט הוכחת מקרה הביטוח כאמור, ראשית, על התובעת להוכיח - בראיות אובייקטיביות המאששות את גרסתה - כי הייתה גניבה, וזאת במנותק ממידת מעורבותה בה. סבורני כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי אכן הרכב נגנב.

סוף דבר התביעה מתקבלת אפוא, במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה, נכון ליום קרות מקרה הביטוח, ובצירוף ריבית והצמדה כאמור בסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח.