חבות ביטוחית בשל הפגיעה בתכשיטים בזמן שוד הבית

משסיימה המבטחת את חקירת מקרה הביטוח הנטען, שלחה לתובע הודעה אשר דוחה את התביעה לתגמולי הביטוח בעקבות מימצאי בדיקה וחקירה שהעלו חשד כי לא ארעה פריצה על ידי גורם חצוני ולא נגנבו הפריטים הנתבעים.

אין זה כך באשר להוכחת טענת תרמית, מאחר ומדובר בטענה לכוונת מירמה, הנטל המוטל על הנתבעת הנו גבוה ממאזן ההסתברות הנידרש במשפט אזרחי רגיל, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר ומידת הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, כשמטרת הכלל היא למנוע פגיעות בלתי מבוססות כדבעי בשמו הטוב של אדם המביאה לתוצאה קשה של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח (ראו: רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו 2011)).

כך הציג הוא את פוליסת הביטוח לביתו הפרטי (נספח א' לתצהיר), שעמדה בתוקפה במועד קרות הארוע הנטען, ואשר כללה בין היתר, כסוי בגין ניזקי גניבה, שוד או פריצה של תכולת דירת התובע ושל תכשיטים.

אם כן, האם עמדה הנתבעת בהוכחת טענת המירמה שיוחסה לתובע בגין תביעת השעון? בסוגית המירמה, עוסק סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "מירמה בתביעת תגמולים", ובו נקבע כדלקמן: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24 (ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה-פטור המבטח מחובתו". ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, דינים עליון כרך נד 259 (1998), קבע בית המשפט העליון את פרשנות הסעיף באופן הבא: "סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מירמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות... סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור 'בכוונת מירמה'. פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של 'כוונת המירמה' בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו". הינה כי כן, אלו הם שלושת היסודות לבחינת טענת המירמה בתביעת תגמולים שעל חברת הביטוח להוכיחם כנגד המבוטח.

...

כאמור, הנתבעת התמקדה בעובדת הזהות בין השעונים, שכשלעצמה אינה משליכה ואינה שוללת מזכותו של התובע לקבלת התגמולים לאור הוכחת קיומו של השעון וביטוחו במסגרת הפוליסה נשוא תיק זה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי הנתבעת לא הניחה בפניי תשתית ראייתית מספקת, ולפיכך, לא עמדה היא בנטל ההוכחה של כוונת מרמה מצד התובע בתביעת התגמולים, ועל כן, דין טענתה מכוח סעיף 25 לחוק – להידחות.

סוף דבר תיק זה מדגים מקרה שבו באים לידי ביטוי פערי המידע שבין המבוטח לבין המבטחת ושבו עובר יתרון המידע לידי המבוטח לאחר התרחשות מקרה הביטוח, דבר העלול לחשוף את המבטחות לתביעות כוזבות.

בסיכומו של דבר, מצאתי לקבוע כי דין תביעת התובע כנגד הנתבעת להידחות מן הטעם שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה לשכנע כי אירע מקרה הביטוח המזכה אותו בתגמולי ביטוח מאת המבטחת.

יצוין כי הארוע נשוא התביעה הוא שוד נטען של תכשיטים מחנות התובע.

עיקר טענות ההגנה של הנתבעת הן כי השוד אינו אמיתי אלא מבוים, כי התגלה עבר בטוחי עשיר שכלל תביעות ביטוח רבות נגד חברות ביטוח בגין מעשי שוד בעלי דפוסי פעולה כימעט זהים, וכי עבר זה הוסתר מהנתבעת בהסתמך על הוצאת פוליסות קודמות על שם שמות בני מישפחה שונים.

לפיכך, על בעל דין לגלות את מלוא המסמכים המצויים בידו בשלב גילוי המסמכים, ולאפשר עין בהם, בין אם מדובר במסמכים "מועילים" ובין אם מדובר במסמכים "מזיקים". עדיין, הגילוי והעיון והשלב בו ייעשו מצויים בשקול דעתו של בית המשפט, ומקום בו סבור בית המשפט כי מועד הגילוי ו/או העיון צריך להדחות לשלב מאוחר יותר מאשר השלב המקדמי, על מנת לאפשר דיון הוגן ולסייע לחקר האמת, רשאי הוא ליתן הוראות מתאימות בקשר לכך, תוך שהוא סוטה מהכלל הרגיל [ר' לעניין זה רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999)] (להלן: "הילכת סויסה").

לאחר שעיינתי במסמכים נשוא הבקשה הגעתי למסקנות הבאות: הודעות שנגבו מהתובע (27.9.13, 29.9.13) ומרות רוז'יני (29.9.13) – עיינתי בהודעות ובהפניות אליהן הופניתי מתוך ההודעות, ולא השתכנעתי כי מתן אפשרות עיון בהודעות אלה עלול לפגוע באופן חמור בגילוי האמת עד כדי כך שיש להורות על מועד עיון המאוחר מהמועד הסטנדרטי לעיון, בעת ביצוע ההליכים המקדמיים.

כבר נקבע שעל חברת הביטוח לבצע את הבדיקות הדרושות לבירור חבותה, וכי עליה להמציא למבוטח את המסמכים העומדים ביסוד החלטתה לדחות את התביעה, ככל שהחליטה לעשות כן, לרבות דוחות מומחים שמונו על ידה לצורך בירור חבותה [ת"א (מרכז) 10125-12-11 בלדי בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (30.1.14)].

...

לאחר שעיינתי במסמכים נשוא הבקשה הגעתי למסקנות הבאות: הודעות שנגבו מהתובע (27.9.13, 29.9.13) ומרות רוז'יני (29.9.13) – עיינתי בהודעות ובהפניות אליהן הופניתי מתוך ההודעות, ולא השתכנעתי כי מתן אפשרות עיון בהודעות אלה עלול לפגוע באופן חמור בגילוי האמת עד כדי כך שיש להורות על מועד עיון המאוחר מהמועד הסטנדרטי לעיון, בעת ביצוע ההליכים המקדמיים.

לכן נדחית בקשת הנתבעת בעניין ההודעות.

דו"ח חקירה מיום 6.11.13 – דו"ח החוקר מתייחס לעניינים רבים שבמהימנות לגבי התובע, ולכן אני סבור כי מתן אפשרות עיון בו עתה עלול יהיה להביא לשיבוש ראיות ולכן יידחה גילויו עד לאחר סיום שמיעת ראיות התביעה, או אז יצורף הוא לתצהיר החוקר שיוגש מייד עם סיום שמיעת ראיות התביעה (דהיינו גם מועד הגשת תצהיר החוקר נדחה ביחס למועד הרגיל בו היה על הנתבעת להגישו).

באשר לבקשת התובע לגילוי ולעיון במסמכים (אתייחס לסעיפים במכתב הדרישה מיום 23.6.14 לגילוי מסמכים ספציפיים) אני קובע כך: סעיף 3.3 (תכתובות חיתום) – על רקע טענות הנתבעת יש רלבנטיות ויש לגלות ולאפשר עיון.

ביום 01.08.2002 רכש התובע מחברת הביטוח פוליסת ביטוח מקיף לתכולת דירה (להלן:"הפוליסה"), במסגרתה ביטחה חברת הביטוח את בית התובע על תכולתו, בין היתר מפני סיכוני שוד ופריצה.

דריכת האזעקה: נטל ההוכחה: הן התובע והן חברת הביטוח ייחדו דברים בסיכומיהם בעיניין זה, כאשר התובע גורס כי תנאי האזעקה בפוליסה הנו בגדר סייג או חריג לחבותה של חברת הביטוח, בעוד חברת הביטוח טוענת כי המדובר תנאי מוקדם ואף מתלה לקיומו לכתחילה של הכסוי הבטוחי, המהוה חלק מן הפוליסה, כאמור בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח.

לאור האמור לעיל נראה, כי מחוות דעתו של מומחה התובע נותרה אפשרות אחת העשויה לתמוך בגירסת התובע והיא האפשרות שהפסקות חשמל גרמו לפגיעה בזכרון מערכת האזעקה, אם כי יש לציין כי ביום הפריצה לא נרשם ארוע של הפסקת חשמל והתובע לא הציג ראיה לכך שאכן ארעה הפסקת חשמל במועד זה, ובכך יש כדי לכרסם כרסום של ממש בסבירות כי אפשרות זו אכן משקפת את אשר ארע בפועל.

יש להדגיש כי טענה מסוג זה אינה טענה משפטית גרידא, מקורה אומנם בחוק חוזה הביטוח, אולם היא משלבת טענה משפטית עם טענה עובדתית, לפיה חברת הביטוח היתה מבטחת את ביתו של התובע גם בהעדרה של אזעקה המופעלת בכל עת בו הבית אינו מאוייש, טענה הטעונה הוכחה.

אומנם, עיון בכתב התביעה מגלה, כי התובע לא טען במפורש כי חלק מן הרכוש הגנוב מבוטח בפוליסה מסוג כל הסיכונים, אולם מאחר והמדובר בתביעה על פי הפוליסה, ומאחר והעתק הפוליסה והרשימה צורפו לכתב התביעה והם מעידים מפורשות על כי התובע רכש פוליסה מסוג כל הסיכונים ביחס לתכשיטים ודברי ערך, אפנה לבחינת הטענה לגופא, אף כי בדוחק, לאור הספק בדבר הרחבת החזית.

" (ההדגשה שלי – י.ש.) 35. אני נוטה להסכים עם עמדת התובע, כי כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן הפוליסה איננה החלת חובת קיום והפעלת אמצעי מיגון בנוגע לביטוח בגין "כל הסיכונים", אולם, ברור כי אף לא היתה זו כוונת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור בפוליסה, כי ניזקי פריצה כפי שאירעו במקרה דנן, ייכנסו בכל מקרה לגדר הכסוי הכולל של "כל הסיכונים". המדובר בבירור בשני פרקי כיסויים שונים, כל אחד מהם עצמאי ובעל דרישות, תנאים וסייגים משלו, וככל שארעה פריצה, יחול הכסוי הספציפי נוגע לפריצה.

...

סיכום: לאור התוצאה אליה הגעתי, אין כמובן מקום לדיון בשאלת גובה הנזק ותובענת התובע נדחית איפוא על כל מרכיביה.

התובע ישלם הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, לכל אחת מהנתבעות.

הודעת צד ג' שהגישה חברת הביטוח כנגד עמישב-נדחית.

בית הדין הארצי לעבודה ברע 13804-10-11 אייל קוזינסקי המוסד לביטוח לאומי החלטה

המבקש נורה בבטנו ביום 23.1.08 במהלך שוד שבוצע בחנות התכשיטים שבבעלותו (להלן: האירוע).

לטענתו, כתוצאה מהאירוע נגרם לו, בין היתר, שבר מרוסק בחולייה 4L ופגיעה שורשית עצבית בחוט עמוד השדרה באותו גובה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.7.10 ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים כמפורט להלן.

אשר על כן נקבע בזאת כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

הנתבעת דחתה את תביעתה שכן גרסה כי תכשיטים אלה לא נגנבו במהלך השוד, אלא הועלמו לאחר השוד, ביחד עם פריטי מלאי מן החנות, על ידי התובעת ובני משפחתה, אשר ביקשו לנצל את ארוע השוד לשם קבלת תגמולי ביטוח בסכום העולה על שווי נזקיהם.

ואולם האפשרות כי הארוע והרשמים שהותיר בה גרמו לבלבול אצל התובעת ופגעו בזיכרונה את האירועים שקדמו לשוד, וזהו מקורן של הסתירות בדבריה, איננה אפשרות בלתי סבירה.

אלא שכאמור לעיל, נטל השיכנוע להוכיח מירמה מוטל על הנתבעת, ואינני סבורה כי די בספק שעוררה הנתבעת על מנת לעמוד בנטל זה. אזכיר כי ההלכה הפסוקה בנוגע לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובעת כי יש לפרשו בצמצום: "סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מירמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות; אנו מסכימים עם בית המשפט המחוזי שיש לפרש את תוכנו של הסעיף הנ"ל על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף, והיא כאמור, להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מירמה.

...

אלא שלטענת הנתבעת דין התביעה להידחות מחמת כל אחד משני הטעמים הבאים: מרמה של סוסו בתביעתו לגבי היקף המלאי שנגנב מן החנות, וחוסר מהימנות גרסתה של התובעת בנוגע לגניבת תכשיטיה האישיים.

סיכום: התוצאה היא כי הנתבעת חייבת לפצות את התובעת עבור השעון, הצמיד והטבעת שנגנבו בסכום של 30,325 ₪, שערכם בשערוך ליום הגשת התביעה הינו 34,056 ₪.

אינני סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום לפסיקת פיצוי עבור עוגמת נפש, ואני דוחה את עתירת התובעת בעניין זה. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 34,056 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, ותשיב לה את החלק היחסי באגרה ששילמה בהתאם לסכום שנפסק.