זריקת אבנים ותקיפה אי הרשעה

בהתייחס להרשעה, לאור חומרת העבירה, קשייו לקחת אחריות על מעשיו ומאחר שלא הייתה צפויה פגיעה ישירה מהרשעתו בדין, לא הומלץ על אי הרשעה בדין, באותה עת. בתסקיר משלים מיום 18.8.20 מצא שירות המבחן כי בבדיקה נוספת של עמדות הנאשם, הנאשם הודה במעשיו, לקח עליהם אחריות ואף הביע חרטה.

במקרה דנן, הנאשם והאחרים הורשעו בעבירות חמורות של אלימות הכוללת שימוש בכלי תקיפה שונים, תוך שימוש ברכב, בעוד הנאשמים רעולי הפנים, זורקים אבנים, בורחים מהמקום ונוקטים באלימות חמורה.

...

סבורני כי לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים להימנעות מהרשעה במקרה זה. תחילה, לא הוכח כי הרשעת הנאשם בדין אכן תמנע את המשך העסקתו כנהג משאית, גם לא את כניסתו לאתרים מסוימים, ושיקומו ייפגע קשות בשל כך. נוסף על כך, חומרת המעשים וחלקו המרכזי בביצוע העבירות, לא מאפשרים בנסיבות אלה להימנע מהרשעתו בדין, על כל המשתמע מכך.

נוכח האמור, אני גוזר על הנאשם 1 את העונשים הבאים: שלושה (3) חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, וזאת בניכוי ימי מעצרו, על פי חוות דעתו המעודכנת של הממונה על עבודות השירות אשר תוגש לעיוני עד ליום 1.10.21.

מתסקיר שירות המבחן עולה כי השתתפות הנאשם בקבוצה הטיפולית, הביאה לשינוי בתפיסתו והשקפתו, וסבורני כי המאמצים שהוא נקט בהם להשתלבות ראויים לחיזוק גם בפן הענישתי, אשר יאפשר לו את המשך התהליך.

הנאשמת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1)+(2) לחוק העונשין התשלז-1977.

לחובתה אי הרשעה משנת 2009 בעבירה של היתנהגות פסולה במקום צבורי, וכן הרשעה נוספת ישנה יותר שהתיישנה.

התובעת הוסיפה כי בארועי תקיפת שוטרים על ידי יידוי אבנים שלא פגעו טוענת המאשימה למיתחם ענישה שבין 4-8 חודשי מאסר, ובעניינינו מדובר באופני פלסטיק שפגיעתם אינה קשה כשל אבן.

...

לאור האמור אני סבורה שמתחם הענישה ההולם לעבירה בה הורשעה הנאשמת עומד על מספר לא גדול של חודשי מאסר, אשר בנסיבות מתאימות יכול שירוצו בעבודות שירות.

בסופו של דבר, לנוכח חומרת המעשה של תקיפת השוטר על לא עוול בכפו, אך ורק בשל הימצאותו במקום במסגרת מילוי תפקידו.

אלמלא הנסיבות המקלות היה מקום לעונש חמור בגין עבירה זו. מאידך, בשל הזמן שעבר, אני סבורה שהעונש הראוי מצוי ברף הנמוך של מתחם הענישה.

על כן אני דנה את הנאשמת לעונש כדלקמן: מאסר למשך חודשיים שירוצה בעבודות שירות בהתאם לחות דעת הממונה.

ב"כ המאשימה הפנו לפסיקה בנסיבות חמורות יותר משמעותית ולפיכך אינני סבור כי ניתן להביאה במסגרת בחינת הענישה הנוהגת במקרה זה. נפנה לע"פ 6136/16 פלוני נ' מ"י (10.11.2016) – המערער, קטין, הורשע על פי הודאתו בעבירות של היתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק ויידוי אבן לעבר כלי תחבורה, לפי סעיף 332א(ב) לחוק.

"המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". ע"פ 2082/96 תמר כתב נ' מ"י פ"ד נב(3) 337, בעמ' 342 (21.8.1997).

...

אין ראיה לנזק כאמור, ואת מכתב המעסיק ביקש הנאשם שלא להגיש בסופו של דבר.

מכל האמור יש לדחות את העתירה לביטול הרשעת הנאשם.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בעבודות שירות - מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים.

השתלשלות ההליכים ותמצית טיעוני הצדדים הנאשם הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון בעבירה של ניסיון תקיפת שוטר כשהתוקף מזוין בנשק קר. הסדר הטיעון כלל תיקון כתב האישום לקולא, קבלת תסקיר שרות המבחן, והסכמה כי הנאשם יהיה רשאי לטעון לאי הרשעה.

במקרה שלפנינו הנאשם זרק אבן לכיוונו של שוטר בהיותו באיזור שער שכם וכאשר באותן שעות מאות מתפרעים לוקחים חלק בהתפרעות המונית וממושכת, מתעמתים עם כוחות מישטרה במקום, ומיידים לעברם אבנים ובקבוקים, הכל כמפורט בכתב האישום בו הנאשם הודה והורשע.

...

אינני סבור כי מעשיו מגלים חומרה יתרה המחייבת הימנעות משיקול זה, וודאי מקום בו בסופו של דבר נזרקה אבן אחת או חפץ בודד, ממרחק של כ 30 מטרים, ולא נגרם נזק למי מהשוטרים.

כל האמור מוביל למסקנה כי סיכויי השיקום של הנאשם וחזרתו למוטב גבוהים, ומנגד הטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח יכולה לגדוע תהליך שיקומי זה. למותר לציין ההשפעות השליליות שיש במאסר מאחורי סורג ובריח והפוטנציאל להתדרדרות למחוזות עברייניים שהנאשם איננו שרוי בהם כיום.

בסיכומו של ובאיזון מכלול השיקולים אני דן את הנאשם לעונשים הבאים.

המקור הנורמאטיבי המקנה סמכות לבית המשפט לבטל הרשעה בפלילים נמצא בסעיף 192 א לחוק סדר הדין הפלילי הקובע: " הרשיע בימ"ש את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור". הסמכות קיימת גם מכוח הוראותיו של סעיף 71(א)ב לחוק העונשין התשל״ז 1977- הקובע: " מצא בימ"ש שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו..". אשר לאפשרות להמנע מהרשעתם של נעדרי עבר פלילי, שביצעו עבירות אלימות אף חמורות גם בנסיבות ביצוע, נמצא למשל, בת"פ (שלום ב"ש) 9048-01-21 מדינת ישראל נ' אדרי (ניתן ב9.10.22), ביטל בית המשפט הרשעת הנאשם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממש לפי סעיף 380 בחוק העונשין.

הנאשמים תקפו את בן משפחתם (אחיו של אחד הנאשמים) בכך שלאחר שרדפו אחריו עד לפתח ביתו, השליכו אבנים לעברו ולעבר בנו וגרמו לפצעי שיפשוף בכתפו, סימני חבלה בגבו וחתכים בראשו.

...

באשר ליחס בין הנזק הצפוי לנאשמים בהותרת הרשעתם, לבין חומרת העבירות כאמור, סבורני כי זה בלתי פרופורציונלי.

המסקנה מכלל האמור הינה כי לאור שחומרת העבירות אינן מהגבוהות בעבירות מסוג זה, ומנגד השפעתה הקשה של ההרשעה על חייו ועבודתו של הנאשם לרבות סיכוי שיקומו – יש להמנע מהרשעתו בדין.

לכלל האמור, העובדה עליה אין חולק, לפיה בשל ההליך המשפטי שהתנהל נגדו בתיק דנן פוטר נאשם 2 מעבודתו כמפקד מחסום "ארז", נשקו נלקח ממנו ורישיון הנשק נשלל, הוא מנוע מזה כשנתיים להתנדב לשירות מילואים חיוני וחשוב כעולה מעדות מפקדו וחברו לשירות הצבאי וכדבריו : "החיים שלי התהפכו ממש. מצאתי את עצמי בלי עבודה, לא יודע מאיפה להתחיל, מעצר בית, עד היום אני סוחב.." עוד יש להדגיש בעמדת ודעת שירות המבחן לפיה קיימת חשיבות ממש שענישת הנאשם לא תהווה מכשול לעתידו התעסוקתי, להמלצתו לבטל הרשעת הנאשם, ובדגש על כי לא נזקק לכל הליך טיפולי לאור מאפייני אישיותו החיוביים ונתונים הטובים כנלמד מהתסקיר, תעודות ההוקרה וההצטיינות מאז נעוריו ומשירותו הצבאי המשמעותי ולאחריו סוף דבר בסוף הדברים ולא בשולי חשיבותם אוסיף כי הנאשמים, שניהם, הותיר רושם חיובי ביותר על בית המשפט, בעיקר על הדרך המשמעותית שעשו עד למקום בו הם מצויים כיום, לרבות אותה הבושה והמבוכה שניכר שאחזו בהם נוכח מעורבותם באירוע האלים, בקשת הסליחה מהמתלונן ויתר בני המשפחה, כמצופה ממה שנלמד עליהם ומי שהם.

סבורני כי מכלול הנסיבות בתיק זה, לרבות נתוניהם האישיים של הנאשמים, חלקו ותרומתו של המתלונן להתרחשות האירוע, התרשמות שירות המבחן מהנאשמים והמלצתו העונשית, לרבות בשאלת ההרשעה נוכח החשש הממשי מנזק קונקריטי שייגרם לכל אחד מהם כתוצאה מהותרת הרשעתם- מצדיק את המסקנה כי יש לבטל את הרשעת הנאשמים, ולאפשר להם להמשיך בחייהם הייצרניים ללא הכתמתם בפלילים.