זקיפת אי צירוף תצהיר מטעם אשתו לחובתו של המבקש

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אותות-מידת-האמת בעדותו הנוספת של הנתבע בפני בענין זה חיזקו באופן ניכר מסקנה זו. הנתבע ביקש כאמור לשכנעני כי הוא התלווה לפאוזי לפגישה שהתנהלה מול בא כוחו דאז של בן עיון, כדי לקבל טרמפ (והוסיף פירוט בענין חפושי עבודה בקרית שמונה, דבר שאין לו זכר בתצהירו בפני בית הדין לעבודה בענין בקשתו של פאוזי שיתלווה אליו לפגישה – ע' 147 ש' 10-11).

יש לזקוף זאת לחובת התובעת באופן ניכר, אולם גם לאחר זקיפה זו, תצהירו של הנתבע בבית הדין לעבודה, אותו הוא אישר בעדותו בפני; גרסאותיו השונות והתפתלותו בניסיון ליישב אתן זו עם זו שיכנעו אותי כי התובעת בכל זאת הוכיחה שהנתבע ישב באותה פגישה מטעם התובעת והשתתף בה כשירות מקצועי לתובעת.

המסמכים שצורפו לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת בענין העיקולים אינם אלא הבקשות להטלת עיקולים עצמן והחלטות על הטלת עיקולים (וכן מכתב הנתבע למועצה המקומית בוקעתא, בענין פסק דין משלים (המופיע כאמור במכתב באתר הרשות השופטת), לפיו מגיעים לתובעת כספים (נספחים ד' וה' לתצהירו של מר תמים נוג'ידאת, המכתב הנזכר הוא נספח 23ה').

...

הטענות נדחות.

התביעה נדחית.

לא הוכחו מלוא היסודות לעוולות להן טענה התובעת, אולם נוכח התמונה העולה מפּנים בהתנהלות הנתבע אשר כן הוכחו – וללא קשר לאיכות הייצוג לו זכה הנתבע בהליך זה – איני רואה לנכון לחייב את התובעת בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע אלא בסך של 20,000 ₪, אותו תשלם התובעת לנתבע.

נכון ליום 2.4.19 עמדה לחובתו של המבקש יתרת הלוואה משוערכת לפרעון ויתרת אשראי בפגור בסך של 71,917 ₪, וכן יתרת חובה נוספת ע"ס 72 ₪.

המבקש צירף לבקשתו תצהיר תומך במסגרתו טען טענות הנוגעות לאישורי המסירה שכביכול ביצע הבנק אליו, ובכלל זה כי לא יתכן שבוצעה מסירה באמצעות הדבקה ביום 2.2.19, שכן המדובר ביום שבת; כי ביתר הביקורים בתאריכים שצוינו באישור המסירה, שהתה רעייתו בביתם יחד עם לקוחותיה; וכי גם האזהרה אשר נימסרה לכאורה ביום 7.5.19 בחתימת בנו, לא נימסרה מעולם, ולכן לא היה מודע לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, עד אשר היתקשר ללישכת ההוצל"פ לברר מספר דברים, וגילה לפתע שמתנהל נגדו תיק.

המבקש טוען כי לאחר כשלושה חודשים מחתימת ההסכמות בין הצדדים, ועל אף שתוף הפעולה מצידו, שוב החל הבנק בהליכים למימוש השיעבוד, ומספר ימים לאחר מכן תפס את שלושת הרכבים שהיו משועבדים לצורך מכירתם במסגרת תיק ההוצל"פ. עוד טען המבקש כי כאשר ביקש להגיע להסדר לפרעון החוב, נענה על ידי פקידה מטעם הבנק כי רק לאחר מכירת הרכבים והפקדת כספי המכר, ולאחר קזוז הוצאות ההליך, ייצרו עמו קשר על מנת לגבש הסדר חדש על יתרת החוב.

המבקש כפר בהתנגדות בגובה החוב, ואולם מלבד כפירה כללית לא פרט ולא נימק כלל בעיניין זה. כך גם טענתו של המבקש שהבנק חייב את חשבונו בעמלות וריביות בנגוד להסכמים שנחתמו על ידו לא יכולה לעמוד לו, שכן נטענה ללא כל פירוט וללא ציון מה העמלות והריביות בהם חויב המבקש, מהם שעורי הריבית שהיה כביכול על הבנק לחייבם, ומבלי להצביע ולצרף נספחים המעידים על האמור.

כפי שפורט לעיל, המבקש אישר בדיון כי יש לו חובות נוספים לבנק וכי חובו הכולל לבנק גבוה בהרבה מסכום התביעה דנן, ולא חלק על טענות הבנק באשר לזקיפת תמורת המימוש של שני הרכבים על חשבון חובותיו האחרים, או על כך שרכב הסקודה לא אותר על ידי הבנק ולא מומש.

...

בקשה זו התקבלה וניתן בסיום הדיון פסק דין, בו נקבע כי בשל אי התייצבות המבקש ההתנגדות לביצוע תובענה נדחית.

לאור המקובץ, אני סבורה כי המבקש לא ביסס ולו ראשית הגנה באשר להתנגדותו.

התוצאה מן האמור לעיל היא כי התנגדות המבקש נדחית.

לטענתה, בחודש אוגוסט 2021 קיבלה מכתב ממשרד הרשוי המורה על פסילת רישיונה למשך 3 חודשים, שם לראשונה הבינה את משמעות תשלום הדוחות, שכן תשלום הקנס מלווה בזקיפת נקודות לחובתה.

לבקשה צורף תצהיר מטעם הגברת הדיה שני, הבקשה להשפט שנשלחה למפנ"א ואף החלטות שנתנו ממפנ"א, כמו כן צורף המכתב ממשרד הרשוי המורה על פסילת רישיון הנהיגה.

ב"כ המשיבה היתנגדה למתן ארכה להשפט, בין היתר הפניתה לעיון בית המשפט את רע"פ 2937/17 בו דובר על דוח ששולם ע"י אישתו של המבקש, העירעור שם נדחה בבית המשפט העליון.

...

אני סבור כי מקרה זה הוא בגדר אותם מקרים חריגים אשר יש בהם חשש ממשי לעיוות דין.

לאחר כל אלה אני קובע כי יש חשש ממשי לעיוות הדין המצדיק את בירור העובדות בדיון משפטי לאחר שתינתן ארכה להישפט, ויפורט; בנוגע לטענה כי יגרם למבקשת עיוות דין אם לא יינתן לה יומה, כפי שנקבע ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18): "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". הוצגו בפניי מסמכים המעידים על חשש ממשי לעיוות דין, לגבי העובדה כי ייתכן והגברת הדיה שני נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, ולא המבקשת.

לאור האמור, אני מקבל את הבקשה ומאריך המועד להישפט בדוחות המפורטים.

הנתבע טען בכתב ההגנה: "ההתובעת ציינה בכתב התביעה שהיא הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט [בהליך המקביל שבין הצדדים, ת"א (שלום עפ') 7581-09-15 ולהלן: ההליך המקביל] בגין הפרסומים הנ"ל ואף טירחה לצרף לכתב התביעה עותק של התגובה הראשונית של הנתבע לבקשת הביזיון. ואולם התובעת ובא כוחה המעורב בסכסוך עד צואר, שכחו לציין כי הוגשה הודעה משלימה מטעם הנתבע ואשר כוללת גם תצהירים של חוקר פרטי שבדק את מכשיר הטלפון של הנתבע ומאשר כי הוא נפרץ וגם תצהירים וראיות נוספות שיפורטו מייד ואשר מאשרות כי הטלפון נפרץ. חשוב לציין כי חקירת הפריצה מובילה לכיוונה של התובעת ובעלה וכי חלק מהחומרים שבהם נעשה שימוש בעת הפריצה היו בידיהם בלבד. בנוסף צורף לתגובת הנתבע תצהיר של מר שמשון נוי המפרט כי במועדים האמורים לעיל הוא ביחד עם הנתבע וחברים נוספים טיילו בג'יפים באיזור בקעת הירדן, באיזור ללא כסוי תיקשורת סלולרית והוא עצמו היה שותף לג'יפ ולנסיעה וללינה ביחד עם הנתבע ועל כן הוא עד ראייה לכך שלנתבע לא הייתה היזדמנות ולא הייתה יכולת להשתמש בפייסבוק באותם ימים.

באותה תיכתובת, תחילה מוסר סבג לנתבע בשעה 15:53 "אח שלי...אח שלי...אח שלי... לא מתאים לך", והנתבע משיב "לא מתאים אבל יש מילחמה מה לעשות?" סבג משיב לו "יש לך שם טוב ואתה פוגע בתדמית של עצמך", והנתבע משיב "על הזין שלי[,] תגיד לאלי אמיתי שאני יגמור אותו". לאחר עוד דקות אחדות של התכתבות כותב סבג לנתבע בשעה 15:56 "...אני כותב לך כי אני חושב שאתה כעו"ד פוגע בתדמית שלך". כשעתיים לאחר מכן, כותב הנתבע לסבג בשעה 17:46 "עכשיו רק הבנתי שאתה מדבר על הפייסבוק", והנתבע מצרף העתק של רשומה של אישתו המודיעה שמישהו השתלט על הפייסבוק של הנתבע.

הסבּרה של התובעת היה, שחלק מהחומר הועבר אליה מאנשים אחרים שראו את הפירסום בעמוד הפייסבוק של הנתבע (שם, ש' 26-34), או אז העידה כי היא עצמה בדקה וראתה שכל החומר נמצא בעמוד של הנתבע (ע' 34 ש' 10-1); אולם בצדק טען הנתבע כי התובעת לא הביאה איש מאלה שהעבירו לה צילומים של ההודעות לעדות, ואף זאת יש לזקוף לחובתה; ונותרנו עם עדותה היחידה של בעלת הדין.

וזאת לא אך עקב זקיפת אי-הבאת עדים רלוואנטיים בנוגע לפרסומים 8-4 כמפורט לעיל.

...

הנתבע לא הביא בדל ראיה לטענה לפיה ישנו חרם על התובעת או כי כל הבכירים בתחום מזהירים שלא לקחת את הייצוג שלה, ועל כן הנני קובע כי גם אמיתות טענות עובדתיות אלה לא הוכחה בידיו.

מכאן שנדחית הגנת אמת הפרסום בענין הטענה בפרסום מס' 3 לפיה מדובר במועדון חשפנות של "אמיתי ואשתו" ולפיה התובעת "שותפה" בה. גם לא הוכח שמדובר במועדון חשפנות "של עבריינים וסוטי מין". פרסום מס' 9 פרסום מס' 9 הוא כאמור מכתב הממוען לנציבות הביקורת על מערך התביעות, והממוען בהעתק למועצה אזורית עמק המעיינות וללשכת עורכי הדין במחוז צפון.

אוסיף משלי: אינני סבור כי לא ייתכנו מצבים שבהם עורך דין יחויב בלשון הרע בגין פרסום שפרסם לבקשת לקוחו כאשר מדובר למשל בנוסחים בוטים, שמות גנאי, קללות וכיוצ"ב; לעורך דין בסופו של דבר זכות בחירה איזה נוסח להוציא תחת ידיו.

בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת נטען כי התובעת מנסה לערבב בין חובות החברה של פח'רי, לפח'רי, לאשתו ולנתבעת.

לפיכך, ומשניתנה רשות להיתגונן, הופכת הבקשה לבצוע שטר לכתב תביעה בסדר דין מקוצר מכוח תקנה 108(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, והופך התצהיר שצורף לכתב ההיתנגדות לכתב הגנה, בהתאם לתקנה 20(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כמו כן, הנתבעת לא צרפה כתבי הטענות שהוגשו על ידי אשתו בהליך הנוסף מול התובעת ביחס לשיקים שלה (ת"ט 43324-11-19) אשר יכולים לשפוך אור על השאלה האם גם אשתו של פח'רי טענה שהיא פרעה את השיקים שלה או חלק מהם במצעות אותן העברות, אם לאו.

ברי כי אי זימון עד ואי הבאת ראיות רלוואנטיות, מהוים מחדל דיוני, שיש לזקוף אותו לחובתה של הנתבעת.

יוצא איפוא, כי הנתבעת לא הוכיחה כי התשלומים שבוצעו באמצעוצת שתי העברות בנקאיות, שולמו אגב מתן הודעה לתובעת, במפורש או מכללא, כי יש לזקוף אותם לטובת פירעון השיקים שלה נשוא תיק זה. לפניי היו שתי גרסאות מנוגדות של הצדדים, אולם מאחר ונטל ההוכחה בעיניין זקיפת התשלומים רובץ על הנתבעת ונוכח מבחני הפסיקה, אין לי אלא לקבוע כי זקיפת התשלומים היא כגירסת התובעת.

...

בשים לב לאמור לעיל, אני קובע כי בנסיבות העניין, האיחור שהיה במועד הצגת השיקים לפרעון, אינו גורם לפקיעת החיובים בשיקים ואין מקום לתחולת סעיף 39 לפקודת השטרות.

  התוצאה במכלול האמור בפסק דין, התביעה השטרית מתקבלת במלואה.

בשים לב למכלול השיקולים המפורטים בסעיפים 152 ו- 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותוך שאני משווה לנגד עיני את התנהלות שני הצדדים בתיק, ותוצאת פסק הדין, אני מחייב את הנתבעת באגרות והוצאות משפט בסכום כולל של 8,000 ₪.