זכרון דברים למכירת תעודות מילווה חסכון

העובדות העולות מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט: ביום 18.3.1962 חתמו שמואל אליהו (להלן-"שמואל") ובנו נורי אליהו (להלן-"נורי") על חוזה חכירה עם רשות הפיתוח לפיה חכרו מאת רשות הפיתוח דירה בת 2 חדרים בשיכון חיסכון לבנין בית/חלקה 26 כניסה ב' קומה א' דירה 2.

לגבי העובדה שבתעודת הזהות של המנוח מופיעה הכתובת יחזקאל וכיל 26 וכי לגבי כתובת זו משולמת הארנונה שנשלחת לכתובת יחזקאל וכיל 3, הסביר כי שמות הרחובות השתנו ואפילו בערייה הודו שיש שם בעיה ברשום, אך מונה המים מתאים לדירה הנ"ל. גודל הדירה הוא 45 מ"ר, אך הוא משלם ארנונה על 54 מ"ר כבר 20 שנה והוא שאל על הפרישי הגדלים בערייה ואמרו לו שהוא משלם גם על המדריגות ולגבי הכתובת אמרו לו אל תתייחס, זהו האזור וזה הנכס.

הוא רכש את דירתו בשנת 1970 באמצעות עו"ד שהוא לא זוכר את שמו, הוא מכיר את עו"ד כפיר רזי ויכול להיות שהוא היה זה שייצג אותו הוא לא זוכר.

מעבר לנדרש אציין מספר סיבות נוספות המחזקות את הרישום בפנקסי המקרקעין ואת העידר זכותם של הנתבעים בדירה: 1) מחדלם של מר נעים והנתבעים, לרשום את הנכס על שמם, חרף המכתבים שהגיעו לנכס מהמנהל עבור המנוחים אליהו, ואי הוצאת צו קיום צוואה על אף שנטען של למר נעים הייתה צוואה; 2) הנתבעים ראו מכתבים של המינהל הממוענים לשמואל ז"ל ולנורי ז"ל. הנתבעים לא הביאו בדל ראיה כי פנו למינהל והודיעו לו כי הם בעלי הזכויות בדירה ולא שמואל ז"ל ונורי ז"ל; 3) מכתבו של בעלה המנוח של התובעת למנהל מיולי 2009 בו ביקש הנחה בתשלום החוב עבור הכנס מחזקים העובדה כי למנוח היו זכויות בדירה וכי לא מכר את הזכויות בדירה לכל אדם שהוא; 4) מוזר עד מאוד כי הנתבעים לא הצליחו למצוא אף לא מיסמך אחד שיתמוך בגירסתם, האישורים מהעירייה, ומחברת החשמל לא מעידים דבר אודות בעלות בנכס אלא על החזקתו בלבד; 5) בתיק הנכס של החברה המשכנת לא נמצא בדל מיסמך לעסקה שלטענת הנתבעים נערכה ולא ניתן למצוא בו אף זיקה לנתבעים או לדודם; 6) בתיק המינהל לא נמצא בדל מיסמך לעסקה בה היה מעורב דודים נעים ז"ל; 7) ההסברים שניתנו להבדלי השמות ברחובות בדירה שבה התגורר דודים, לרבות הסבר נציגת הערייה, אינם מניחים את הדעת; 8) שטח הדירה לא תואם לשטח הדירה בפועל והנתבע שידע על כך לא פעל בנדון; 9) מהעדויות עלה כי בדירה לא התגורר הנתבע 1 במשך שנים ארוכות אלא כי לפרקים הדירה הייתה ריקה מאדם ובמשך השנים התגוררו בה בני מישפחה שונים; 10) העובדה שבעלה של התובעת לא ציין בצוואתו את הדירה אך ציין את הדירה בל אביב אין בה כדי לפגוע בזכויות התובעת בדירה, שכן נורי ז"ל לא ציין מהו כל רכושו, ובצוואה הוא הסביר מדוע היתייחס דוקא לדירה בתל-אביב ולא לדירה אחרת; 11) הנתבעים נימנעו מלהביא תמצית רישום ממשרד הפנים לגבי אביו של מר אליהו והסתפקו במענה לשאילתא לגבי כתובתו האחרונה כפי שמסר וגם דבר זה פועל לחובתם.

...

לפיכך טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה ולמחוק את רישום הדירה על שם התובעת או להסיבו לשמות הנתבעים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את הדירה מרח' יחזקאל וכיל 3, כניסה ב' ברמלה הידועה כגוש 5804 חלקה 18 תת חלקה 5 בתוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין, לסלק ידיהם ממנה בתוך מועד זה ולמסרה לתובעת בתוך מועד זה; 2) הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 4) ניתן בזאת לתובעת היתר לפיצול סעדים.

התובעת אישרה בכתב כי לקחה את הרכב לבדיקה וכי היא מוותרת על כל טענה כלפי המוכר בקשר לרכב, אולם ויתרה על בדיקת הרכב כדי לחסוך מעצמה את העלות הכספית של הבדיקה.

מעיון בזכרון הדברים עולה כי הוא טופס מודפס בן עמוד אחד בלבד ובו 11 סעיפים קצרים ובהירים, ואף על פי כן, התובעת שהייתה מלווה בחבר שהוא עו"ד במקצועו לא ביקשה למחוק את סעיף 5 הנ"ל. לעומת זאת, לפי עדותו של עו"ד גבריאלי, לבקשתה של התובעת נעשו שינויים בתעודת האחריות – סכום ההישתתפות העצמית הופחת וכן נכתב כי שרק מתחייבת ששלדת הרכב נקייה (עמ' 27 ש' 29-15).

שי העיד בחקירתו הנגדית כי הוא עוסק רק במכירת רכבים ולא יודע אילו תהליכים עבר הרכב שנמכר, פרט לדברים שרלוונטיים למכירה כגון האם למיטב ידיעתו הרכב עבר תאונות.

...

היות שב"כ הנתבעת 1 ייצג גם את נתבעים 2 ו-5, תשלם התובעת לכל אחד מנתבעים 2 ו-5 סך של 2,000 ₪ בלבד בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה נגד נתבעת 3 (מוסך החוף) נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת 3 סך של 10,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

פואד הוסיף כי מספר ימים לאחר טקס ההשבעה האמור, נכח בפגישה בביתו של עו"ד עזאם השלמון, בנוכחות אחיו של משיב 1 ועו"ד חמיס בשיר – ב"כ המבקשים, שבה משיב 1 הודה כמו משיב 3 כי עסקה כאמור לא היתקיימה "וכי אין ולא יהיו לו טענות כנגד אבי ביחס לנכס, וכי הוא יחזור לעו"ד אטרש שמא הוא רימה אותו ואת משיב 2 ע"י הבאת איש אחר (חלף אבי) אשר היתחזה בפניהם כבעלים של הנכס כביכול ונושא את השם 'מחמוד מציטף מעאלי'". בחקירתו הנגדית אישר העד כי בעבר נרשמה הערה בנוגע לנכס בדבר היות המנוח נפקד, אך מאחר שהמנוח שהה בישראל בשנת 1972 והחזיק בתעודת זהות, בוטלה ההערה.

לשאלה השיב העד כי התמורה נקבעה על פי הערכה של הרוכשים וכי לא נשכרו שרותיו של שמאי מקרקעין כדי לחסוך את עלות שכירתו.

משיב 2 מוסיף בתצהירו כי "בעקבות הדיווח לרשויות מס שבח התברר כי למנוח חוב לרשויות המס, בין היתר בגין עסקה זו. בגין חוב על סך 150,000 ₪, התקבלה הודעת עיקול צד ג' במשרדו של עו"ד אורן אמיר... בשל האמור לא שילמנו עד כה את יתרת התמורה למנוח ומנגד סרב המנוח למסור את החזקה במיגרש". בחקירתו הנגדית מסר כי משיב 1 הוא שקידם את העסקה: "העסקה הזו הגיעה אלי דרך אדהם ג'וויחאן... פנה אלי אדהם ואמר שיש איזה ביניין בבית חנינא עומד למכירה, אני שאלתי אותו אתה בטוח שהבניין הזה אמור להמכר? אמר לי בטח, ובכלל שאני שמעתי זה בבית חנינה אמרתי אין שום בעיה. אמרתי תשאיר לי לבדוק את הנושא עם עורך הדין שלי עבד אל ראוף אטרש שיש לו את העיסוקים שלו בבית חנינא...". לדבריו לאחר שערך בירורים מסר להם משיב 4 כי "הייתה פה איזושהי בעיה שהבניין הזה יש עליו צו הריסה". משהוטח בו כי משיב 1 טען בתצהירו כי משיב 2 הוא שיזם את העסקה, השיב: "דבר ראשון אני ואדהם שותפים בהרבה עיסקאות שעשינו ביחד. אפילו אם הוא הביא את העסקה או אני, אנחנו בסופו של דבר שותפים... אני לא זוכר אם הוא אמר לי או לא אבל זכור לי שאדהם הוא שהביא את העסקה הזאת". לשאלה אם המנוח היה לבדו בפגישה הראשונה השיב משיב 2 : "לא, היה איתו מישהו בערך בגיל 60 שדומה לו... לצערנו לא שאלנו לשמו והוא גם לא דיבר אף אות... אני לא יודע מה השם שלו. נאמר שקוראים לו, מכנים אותו אבו חאלד". לשאלה מדוע לא הזכיר אדם זה בתצהירו השיב: "אני רק עונה על פי השאלה בתצהיר... אם עוה"ד שכח לציין את זה זאת בעיה שלו ולא שלי". לטענתו גם בפגישה הנוספת שבה נכח הגיע המנוח מלווה באדם האמור.

...

המומחית הוסיפה כי "הניגוד הבסיסי והמהותי של שטף הכתיבה ומשיכת הקו ובין החתימות שבמחלוקת לבין הדוגמאות מחד, והדמיון בצורה החיצונית של החתימות מאידך, מעידים על כך שהחתימות נכתבו כחיקוי על פי מודל חתימות בשם מחמוד מסיטף מעאלי. לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי החתימות נשוא מחלוקת לא נכתבו על ידי כותב הדוגמאות בשם מחמוד מסיטף מעאלי אלא הינן חיקוי על מודל חתימותיו". מטעם משיבים 1, 2 ו-6 הוגשה חוות דעת בנושא האמור ע"י פנינה אריאלי, העוסקת בגרפולוגיה כ-27 שנים, בעלת ניסיון רב במתן חוות דעת ובעדויות בבתי המשפט.

בחוות דעתה מסרה גב' אריאלי כי בהשוואת חתימות יש לצאת מההנחה כי "בחתימותיו של אדם קיימים מאפיינים גראפיים אישיים ואינדיבידואליים, החוזרים על עצמם. לא קיימת אפשרות לאדם זר לחקות בעת ובעונה אחת את מכלול המאפיינים הייחודיים". גב' אריאלי מצאה כי "בהשוואה בין מכלול החתימות להשוואה, בינן לבין עצמן, נמצא שהן כתובות בדגם דומה, עם וריצאיות טבעיות". גב' אריאלי קבעה עוד כי "למרות פער השנים בין מרבית החתימות להשוואה לבין החתימות שבמחלוקת, ממצאי הבדיקה מצביעים על התאמת ב-13 מאפייני כתב. כל החתימות כתובות במהירות כתיבה בינונית. יש לקחת בחשבון שהחתימות שבמחלוקת הן משנת 2011, בהיות המנוח כבן 89 ויש להניח שבגיל כה מבוגר מצבו הבריאותי מהבחינה הפיזית, לא היה במיטבו (חולשה פיזית). יתכן שניתן לייחס את ההבדל היחיד שנמצא (צורך הלולאה באות ו'), למצבו זה ולקושי לעשות לולאה מעוגלת. בכל יתר מאפייני הכתב הרבים, נמצא שכולם קיימים בטווח הווריאציות של החתימות להשוואה". משכך הגיעה גב' אריאלי למסקנה כי "קיימת סבירות די גבוהה שהמנוע מעאלי מחמוד חתם בעצמו את החתימות שבמחלוקת". לאחר חקירתן של המומחיות האמורות על חוות דעתן, מונה מטעם בית המשפט מר יעקוב יניב, מומחה בבדיקת מסמכים ובהשוואות כתב יד בעל ותק של כ-45 שנה, למסור חוות דעת בעניין אותנטיות החתימות שעל הסכם המכר וייפויי הכוח האמורים.

התוצאה התובענה מתקבלת.

טענת האב על פיה החתימה המופיעה על גבי טופס פתיחת חשבון הבנק החדש אינה שלו, 30 תמוהה וזאת מאחר שעל גבי מיסמכי פתיחת חשבון הבנק החדש ישנן לא פחות מ 30- חתימות של האב, אשר חלקן אף נערכו ואומתו על ידי פקיד הבנק, מר ב.צ. מדוע, אם כן, לא פנה למישטרה מקום בו חתימותיו זוייפו? הוא מכחיש גובה החסכון הנטען ע"י האב וטוען כי לא הובאה כל ראיה תומכת.

לו תיתקבל תביעה מקוממת זו, יהווה הדבר תמריץ שלילי לילדים שלא לדאוג להוריהם בערוב ימיהם, שמא אותו הורה 'יתעורר' ביום בהיר אחד ובעידוד מי מילדיו האחרים ובשל גילו וזיכרונו הכושל יחליט שילדו גזל אותו.

לידיו והיה בעניינים – עמ' 35 שורות 15-18 כך גם טענת האב כי עד ליום 07.11.13 דברי הדואר התקבלו בתיבת הדואר שפעלה על שמו ולא נותן כל טעם כיצד לא עלה על 'התרמית' בארבע וחצי השנים שקדמו להנפקת תעודת הזהות הביומטרית, מחזקת כי דין טענות האב ביחס לפעולות הבן בחשבון הבנק החדש להדחות.

26 , כך גם תלונת האב למישטרה בגין עסקת המכר וכן העתירה שהגיש האב לבג"צ ביום 11.10.18 על החלטת הפרקליטות שלא להמשיך ולחקור את תלונתו בחשד לבצוע עבירות של קבלת דבר במירמה, זיוף והונאה, נספח כ/ 1 לתצהיר עדות ראשית של הבן, מלמדת על כי במסגרת ניהול ההליך התחוור גם לאב כי הונה ע"י גורמים נוספים, אלא שלא עלה בידו להוכיח מי הגורם שנטל הכספים לידיו.

...

מנגד, נתתי דעתי לכך שחיוב ההורה לוודא עם ילדיו כי לא ידרשו בעתיד כל תמורה בעבור הטיפול בהם, עלול להציף בתי משפט בתביעות מסוג זה. על אף האמור לעיל, הרי ששיקולים מהסוג הנ"ל לא סימאו את עיני בית המשפט ולא היה בהם כדי לחרוץ מסקנות פסק-הדין, שכן נחה דעתי כי יחסי הצדדים והטיפול שהעניק הבן לאב, אפילו ולכאורה לא הוביל לעיתים לתוצאה המיטבית ביותר עבור האב, אינם מסוג המקרים החריגים או הקיצוניים שיצדיקו היעתרות לתביעת הבן או היעתרות למלוא הסעדים להם עתר לאחר בחינה מעמיקה של החומר הראייתי שהונח בפני הגעתי לכלל מסקנה כי אין המקרה של המשפחה שבפני הוא מסוג המקרים החריגים בהם על בית המשפט לפלוש למרחב המשפחתי, שכן התערבות שכזו רב בה הנזק על התועלת ויהא בה כדי לפגוע בהתפתחותו הטבעית של הקשר המשפחתי.

תביעת הבן לדמי טיפול ושירות – נדחית.

לאור תוצאות פסק הדין והנימוקים אשר נמנו עם החלטתי ביחס לחיובים בהם מצאתי לחייב את הבן אשר נקבעו, לא כי בית המשפט סבר כי נפל פגם בהתנהלות הבן, אלא לנוכח העברת נטל השכנוע ובהינתן הציפייה כי הצדדים יישבו ביניהם את ההדורים ויצלחו את המשבר שפקד את יחסיהם, אינני עושה צו להוצאות וכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.

ביום 31.12.72 נערך זיכרון דברים בין החברה הראשונה לבין המשיב, לפיו התיימרה החברה למכור לו תעודות מילווה חיסכון "שהיא זכאית לקבל" בערך נקוב של 36,045.55 ל"י תמורת 14,418.22 ל"י, שהוא 40% מערך זה. ביום 30.3.73 נערך זכרון דברים בין החברה השנייה לבין אשת המערער, לפיו התיימרה החברה למכור לה תעודות מילווה חסכון "שהיא זכאית לקבל" בערך נקוב של 8,329.27 ל"י תמורת הסך של 3,333.71 ל"י, שהוא 40% מערך זה. התעודות, שעליהן סבו זיכרונות הדברים, הוצאו חלקן לפי הוראות חוק מילווה חסכון, תש"ל-1970, וחלקן בגדרו של חוק מילווה חיסכון, תשל"א-1971, כמילווה מעבידים.

...

חברי המכובד, הנשיא י' כהן, הגיע למסקנה, כי יש לראות ברווח שהפיק המשיב מהעיסקה רווח הון החייב במס לפי סעיף 88 לפקודה.

מסקנה זו אינה נראית לי. ראשית, משום שבנימוקי השומה החלופיים, שפירט המערער בהודעתו, לא נכלל הנימוק, כי זהו רווח הון, וממילא לא נדון אספקט זה על-ידי בית המשפט המחוזי; וכאמור, אין אני סבור, שעלינו להרחיב היריעה מעבר למה שנדון בערכאה הראשונה.

אך לגופו של עניין נראה לי, כי מסקנה זו יש עימה סתירה מניה וביה.