זכיות בהגרלה והתחייביות משפטיות

אשר למועד עריכת ההגרלה, המסמכים הראשונים שבספרי הכשרת היישוב, המבטאים את הקצאות הקרקע (שנעשו, על פי קביעתי לעיל, בהגרלה), הם מ-1939 (נעמה פרוסטיג-דרמן, עמ' 89; נספח כז להמרצת הפתיחה – ספר החשבונות של הכשרת היישוב לשנים 1937-1934, שאין מופיעות בו החלקות השונות; ת/13, מיסמך מיוני 1937 מטעמו של אחד מרוכשי הקרקעות ביוקנעם, ממנו עולה בבירור כי באותו מועד טרם נערכה ההגרלה וממילא טרם הוקצו החלקות באופן ספציפי).

הכשרת היישוב הפרה את הוראות הדין בכך שנמנעה מלדווח לממונה על רכוש האויב ולאפוטרופוס הכללי על נכס המקרקעין של ברוך בלוך ובצעה בו עסקה, גם זאת מבלי לדיווח על כך. המסקנות המשפטיות והשלכתן כאמור בפתח הדברים, החברה להשבה טוענת, כי ככל שיגיע בית המשפט למסקנה כי הכשרת היישוב עוולה כלפי ברוך בלוך ומכרה את המקרקעין שלא כדין, מתחייבת השבה לפי ערכן העדכני של המקרקעין שבלוך רכש בהן זכויות שביושר.

...

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הכשרת היישוב לפיה היו האחיות בלוך מודעות לכך שאביהן לא נספה בליטא וכיזבו בעניין זה (הן או בני משפחת לוינצו'ק), מסקנה אותה ביקש להסיק מן העובדה שסוניה לא ציינה בפניותיה להכשרת היישוב כי אביהן נרצח על ידי הנאצים; שעל קבריהן של האחיות לא צויינה עובדת היותן בנות לנספי השואה; ושהן נמנעו מלמלא דף עדות ב"יד ושם" בכל הנוגע לאביהן.

(2) עוולה נזיקית אמנם אין בידי לקבל את טענת החברה להשבה לפיה הפרות חובות הדיווח לאפוטרופוס הכללי ולאפוטרופוס על נכסי האויב מהוות הפרת חובה חקוקה, שכן עוולה זו התווספה לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, רק ב-1947, לאחר המכירה לקרן הקיימת לישראל.

עם זאת, אני סבורה כי יש בהתנהלותה של הכשרת היישוב כדי לבסס את עוולת הרשלנות, כפי שאסביר להלן.

משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הצורך בדיון בהשלכת הפרת חובת הדיווח גם לממונה על נכסי האויב.

לאחר משא ומתן נוסף, הצדדים הגישו בקשה זו. בבקשה צויין, כי במסגרת המשא ומתן והדיונים, המשיבה הציגה נתונים מדוייקים אודות המחזור והרווחים שלה, והביעה נכונות חסרת תקדים משפטי, לפרט בשיטת השיווק החדשה במסגרת ההיתקשרות עם כל לקוח את עלות הטפסים בדוכן מיפעל הפיס בהם הלקוח ישתתף בהגרלות באופן אישי וקבוצתי, ולהבהיר כי יתרת עלות החבילה הנה עבור שירותי המשיבה, הכוללים בין היתר, את רכישת הטפסים, מילוי הטפסים באופן אישי וקבוצתי בהתאם לשיטות המשיבה, שליחת הטפסים, ובדיקת הטפסים ועריכת הגרלות פנימיות וחלוקת מתנות ללקוחות המשיבה.

היינו רכישת ולא מכירת כרטיסי ההגרלה עבור הלקוחות, מילויים באופן אישי וקבוצתי עבור הלקוחות, שליחתם עבור הלקוחות, מעקב אחר זכיות וכיוצ"ב. טיעון פשוט ונכון זה הנחה את בתי המשפט לאורך השנים לצורך קביעותיהם שפעולות החברות הנ"ל הנן חוקיות.

...

בנסיבות אלה, בשל נכונות המשיבה לשפר ולתקן את דרך השיווק האמורה, ולאור העובדה כי עוצמת ההפרה והנזק פחותים באופן משמעותי מהערכתן, ולאור נכונותה של המשיבה לפצות את חברי הקבוצה, הגיעו הצדדים למסקנה כי מטרות הבקשה הושגו, אין הצדקה להמשך ניהול ההליכים בתיק ולפיכך הוגשה הבקשה דנן ביום 1.8.19.

בכל הנוגע לסוגיית הפיצוי, שוכנעתי כי טענות היועץ המשפטי לממשלה והמועצה לצרכנות כי מדובר בפיצוי זניח בהתחשב בנסיבות המחלוקת כנטען בבקשת האישור הן טענות בעלות משקל אשר מכריעות את הכף לאי קבלת הבקשה לאישור.

איני מקבל את הטענה שאין לשקול את מצבה הכלכלי של המשיבה בעת קביעת סכום הפיצוי, שכן קיימת חשיבות לשאלה האם בסופו של יום יהיה מי שישלם את הפיצוי אם לאו.

עם זאת, יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, בוודאי בשלב מוקדם זה, שתשלום פיצוי גבוה יותר על ידי המשיבה, ככל שהבקשה תאושר ויפסק בהמשך, יביא בהכרח לכך שלא תוכל לעמוד בו. בהתחשב במכלול הנסיבות, הבקשה לאישור הסדר הפשרה נדחית.

הנתבעים טענו כי מינוים כמפעילי תחנת הדלק קדם להקמת התחנה ונקבע בהגרלה פנימית של תושבי רהט שהתקיימה ביום 01.04.82.

תחילה אציין כי אין ממש בטענת התובעת בנוגע למצהיר מטעם הנתבעים, מאחר שהתובעת עצמה טענה בדיון כי המחלוקת בין הצדדים היא משפטית ולא עובדתית ועל כן סברה כי החקירה כולה הייתה מיותרת.

...

למרות האמור, אני סבורה כי מדובר בטענת הגנה חלשה למדי, שכן במכתבים הנזכרים לעיל, פז הביעה דעתה כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה ואת התוספת באופן המאפשר לה לדרוש את פינויים המיידי מהתחנה והנתבעים לא הציגו כל מסמך שלהם מזמן אמת בו חלקו על טענה זו של פז. מדובר אם כן בטענה שאינה בגדר הגנת בדים, אולם היא אינה טענת הגנה חזקה.

ראה גם רע"א 8381/14 אברבך נ. בנק איגוד לישראל בע"מ, שם בע' 3 להחלטה נקבע: "תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי ניתן להתנות רשות להתגונן בתנאים שונים, למשל תשלום כספים לקופת בית המשפט או הפקדת ערובה. ניתן לומר שקיים יחס הפוך בין סיכויי ההגנה לגובה הערובה: ככל שסיכויי ההגנה נראים, על פני הדברים, קלושים יותר – כך עשויה להידרש ערובה משמעותית יותר, כתנאי למתן הרשות להתגונן. זאת לצד שיקולים נוספים, דוגמת השאיפה שלא להתנות את מתן הרשות בתנאים נוקשים מדי, אשר בפועל עלולים לנעול את שערי בית המשפט בפני מבקש הרשות...". כאמור לעיל, הטענה בה החלטתי ליתן רשות להתגונן, היא טענת הגנה חלשה למדי.

החלטתי להעמיד את גובה הערובה על סכום של 100,000 ₪.

אומנם ניכר מתסקיר שירות המבחן כי ההליכים המשפטיים העמידו את הנאשם על חומרת מצבו והוא פעל לשינוי אורחות חייו והתגייס לטפול פסיכיאטרי, אך לצד זאת הובהר כי הנאשם מתקשה לאורך זמן להקפיד על הטיפול הפסיכיאטרי הדרוש לו. למעשה, שירות המבחן המליץ להטיל צו מבחן לשם מעקב אחר הישתלבות הנאשם בטיפול הפסיכיאטרי הדרוש לו והתמדתו בעיניין זה. לא נחה דעתי כי עניין זה מצדיק חריגה ממיתחם הענישה לקולא.

לחובת הנאשם הרשעות קודמות בעבירות אלימות, והימורים, ביניהן תקיפה סתם, החזקת מקום להימורים או הגרלות (7 מופעים) ואישום ללא הרשעה בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית.

...

בנסיבות הנאשם שלפניי, באתי למסקנה כי איזון כלל השיקולים מחייב ענישה שיהא בה שילוב של רכיבי גמול לנאשם שישקף את הסלידה שחשה החברה נוכח מעשיו ואת הוקעתם הנדרשת, לצד רכיבי שיקום על מנת לסייע לנאשם לשמר אורח חיים נורמטיבי בחיק משפחתו, ובדרך זו הנאשם והציבור כולו ייצאו נשכרים.

משכך, היות והתנהגותו הפלילית של הנאשם שבעטיה הורשע, מקיימת, הלכה למעשה ובאורח מהותי, את יסודות עבירת התנאי, הרי שהמסקנה היא שיש להפעיל את התנאי, גם אם אין מדובר בזהות טכנית בין העבירות על פי מספרי סעיפי העבירות שבספר החוקים (ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן, פ"ד נד(3) 145; ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808).

לאור זאת, סבורני כי המאסר המותנה בן ה-4 חודשים אשר הוטל על הנאשם בגין עבירה של תקיפה סתם, לבל יעבור עבירה זו במשך שלוש שנים ממתן גזר הדין, הינו בר הפעלה בהליך זה. סוף דבר מכל הנתונים והשיקולים שפירטתי לעיל, מצאתי להשית על הנאשם עונש בגין האירועים המפורטים בכתבי האישום, כדלקמן: מאסר בפועל למשך 5 חודשים.

" במקרה הנוכחי, אין חולק כי העותר כי ידע על חידוש העסקה עם גלאט בסמוך לאחר יום 20.7.2020, ולאחר שבועיים, ביום 5.8.2020, שלח העותר לרמ"י את מכתבו (נספח ה' לעתירה), בו אף ציין בסעיף 6 כי: "ככל שלא תיתקבל הודעתכם על חידוש ההליכים עם מרשי עד ולא יאוחר מיום 15.8.20 ינקוט מרשי נגדכם בהליכים משפטיים ואתם תישאו בכל נזק שיגרם למרשי." עם זאת, רק ביום 1.11.2020, לאחר כשלושה חודשים, הגיש העותר את התביעה האזרחית, וכשבועיים לאחר מחיקתה – הוגשה העתירה שבפנינו.

מן הראוי היה כי רמ"י, תפנה מיוזמתה ותיידע את הסוכנות והאגודה בדבר הכוונה לחדש את ההליכים עם מי שהסכם הפיתוח מולו בוטל, במועד המוקדם האפשרי – וזאת בין אם המיגרש כבר יצא לשיווק חוזר, בין אם טרם החל השיווק החדש, בין אם כבר בוצעה ההגרלה ובין אם טרם בוצעה ההגרלה וכו'.

...

קרי, הקושי שיש בכך שרמ"י לא עדכנה את הגורמים הרלבנטיים לגבי החלטה בזמן, לא הופכת את ההחלטה כשלעצמה לבלתי סבירה ולכזו אשר בית המשפט יתערב בה. כידוע, בית המשפט המקיים בחינה מנהלית של החלטת הרשות, יסתפק בבדיקת השאלה אם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות ולא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, לאמור: "בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו ... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה ... " (בר''מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, עמ' 766 (10.5.2004)); וראו בדומה את בג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל נ' מנכ"ל משרד הבריאות, עמ' 27 (12.5.2011); ועע"מ 6466/19 משרד הביטחון נ' עמותת חברות הסיעוד (11.10.2020), שם נפסק: "בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות ולא שם עצמו בנהליה, ואין הוא קובע מה ההחלטה שהוא היה מקבל באותן הנסיבות. בית המשפט בוחן אם החלטת הרשות נתקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, ואם היא מצויה במתחם הסבירות. ... (ע"א 334/01‏ מדינת ישראל נ' אבו שינדי, פ"ד נז(1) 883, 895 (2003); עע"ם 1847/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל משרד האוצר החשב הכללי, בפסקה 6 (25.4.2007) (להלן: עניין בזק); עניין דגש סחר חוץ, בפסקה 37)." לכן, ההחלטה בדבר חידוש העסקה, נשוא העתירה, הינה סבירה - ולא מצאתי להתערב בה. כך, ניתן למעשה כבר בשלב זה לקבוע כי דין העתירה להידחות ולסיים את הדיון – ועם זאת, אתייחס עוד בקצרה לטענות הנוספות של העותר, אשר אף אותן יש לדחות, כפי שיפורט להלן.

עוד אפנה לבג"ץ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ' מדינת ישראל משרד החקלאות (5.1.2020), אשר אמנם עוסק בתחום שונה, אך נפסק באופן עקרוני, לגבי "הבטחות שלטוניות" נטענות, כך: "ההלכה מקדמת דנא היא כי מתוקף תפקידה כנאמן הציבור, חייבת הרשות המנהלית להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט (עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקה 20 (31.5.2016); בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 285 (2005); בג"ץ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 29 (3.4.2019)). כדי שעיקרון ההסתמכות יחול במקרה קונקרטי, על הטוען לו להוכיח כי הוא היה סביר בנסיבות העניין. אך גם אז, הסתמכות הפרט אינה מגבילה את סמכותה של הרשות, אלא מהווה אך שיקול אחד מתוך השיקולים האחרים שעליה לבחון בתוך מכלול שיקוליה (בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, פסקה 16 (7.7.2010)). היינו, כמו רוב הזכויות, אין הזכות הנבנית על עיקרון ההסתמכות, זכות אבסולוטית אלא יחסית. היא נדחית לעתים לפני שיקולים אחרים ולעתים היא עצמה אינה חזקה דיה כדי שתימשך לאורך זמן". מכאן, שטענות העותר לפיהן רמ"י הבטיחה לו "הבטחה מינהלית" מחייבת – בין אם ישירות ובין אם באמצעות האגודה או המועצה – נידחות, ובוודאי שאין בהן כדי לשנות ממסקנתי כי ההחלטה נשוא העתירה (החלטה בדבר חידוש ההסכם עם גלאט) היתה החלטה סבירה.

סיכום – אשר על כן, נוכח האמור במצטבר – אני דוחה את העתירה.