זכותו של הנאשם לעיין בחומר הראיות

ידוע, כי כל עוד לא הוגש כתב אישום, טרם קמה לנאשם זכות העיון בחומר הראיות.

...

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי, כי החלטות קצין המשטרה ניתנו כדין ובסמכות, ואני דוחה את הבקשה על שתי חלופותיה.

עיון בחומר הראיות ובעדויות חוקר השב"כ מעלה כי לא חל שינוי דרמאטי ולא נהפכה קערה על פיה.

דיון מקיף במעמד זכויות אלו נדון בבש"פ 5612/18 אלעד גבאי ודוד בוחבוט נ' מדינת ישראל; כב' השופט אלרון מנתח הפסיקה ומבהיר כי ככלל כאשר נופלים פגמים בהליכי חקירה ופגיעה בזכויות נאשמים, מקומן של הטענות בעיניין הפגמים הללו בתיק העקרי; רק מקום בו הפגמים מהותיים, קצוניים, יש בכך השלכה של ממש על משקל הראיות גם בהליך המעצר עד תום ההליכים, ואף בחינת חלופה במקום בו ברגיל לא הייתה נבחנת חלופה .

...

שני פצועים אני נראה לי שאחד מהם הוא גמור, הוא דרס אותו עם האוטו והשני גם כן, אל תזוז אחי אל תזוז.

הימצאותן של החבלות בצד הנגדי זו לזו תומכת במנגנון מעיכה בין שני משטחים, כאשר צד ימין נשען על הקרקע וצד שמאל פנה לחפץ/רכב שבר ציר הוא ממצא מאפיין וצפוי במנגנון מעיכה לסיכום -הממצאים החבלתיים מתיישבים עם נסיבות של מעיכה (דריסה) תחת גלגלי רכב חוו"ד מעבדת סימנים – בהשוואה בין נעלי השוטר אמיר אבו ריש לבין עקבת נעל על גבי חלקה החיצוני של דלת שמאלית קדמית נמצא חוסר התאמה מהותי.

וכך נקבע בת"פ 4781-05-18 מ"י נ' בארי מירזייב, מיום 5.3.20 - "ניתן לחשוב על מקרים חריגים בהם נהג דורס הולך רגל בכוונה וגורם למותו אגב כך, וחרף זאת לא מיוחסת לו המתה בכוונה. כך כאשר אין כל אינדיקציה כי הנהג ביקש להמית דווקא את אותו אדם, וחזקת הכוונה נסתרה או שנותר לגביה ספק סביר מנסיבות העניין והראיות שהוצגו. במקרים חריגים שכאלה אך מתבקשת קביעה כי אותו אדם היה לכל הפחות שווה נפש לאפשרות שתוצאה זו תתרחש. " (הדגשות אינן במקור) ובהמשך – "נאשם בהחלט יכול להיות בהלך רוח של סערת רגשות או התרגשות בעקבות אירוע בו הוא נמצא ואולם תוך כדי אותו אירוע יכול הוא להיות שווה נפש ביחס לתוצאות הצפויות מהתנהגותו." לאור האמור לעיל, אני קובע כי עוצמת התשתית נותרה איתנה ואין מקום לטענת הכרסום.

בבש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ. מדינת ישראל [9.8.00] לעניין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, קבע בית המשפט העליון הדברים הבאים, לעניין תכלית סעיף 74: "התכלית היא שמירה על זכותו של נאשם למשפט הוגן, והמבחן המגשים תכלית זאת הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום. לשון אחר, כל חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לעיין בו. ולא רק נגיעה ישירה או וודאית.

" בנוסף ראה בג"צ 233/85 אלהוזייל נ. מדינת ישראל, [6.11.85] שם נאמר: "...אין לפרש את המונח "חומר חקירה" שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, פרוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה של הנאשם.

...

משכך, מתבקש בית המשפט להיעתר לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, מקבל אני טענת המאשימה ביחס למידע הרפואי המבוקש אודות המשיב.

מבקשת המבקש עולה כי עותר הוא לקבל מסמכים בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ ועל כן ראוי שיגיש הוא בקשה מתאימה לעיון בחומר זה. על כן הבקשה לקבלת חומרים אלו נדחית, גם מבלי שבית המשפט בוחן הדברים לגופם.

סוף דבר נוכח האמור וכפי שפורט לעיל, אני דוחה הבקשה.

בהקשר לדרישה לעיין במסמכים שנאספו במסגרת החקירה, הפניתה המשיבה לאמור בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), לפיו לנאשם וסנגורו זכות לעיין ולהעתיק את חומר הראיות רק לאחר הגשת כתב האישום.

בנוגע לדרישה דומה להרחבת חובת גילוי חומרי חקירה, ראו האמור בבש"פ 2886/16 גורבאן נ' מדינת ישראל (מיום 11.5.16): "יש לזכור כי להרחבה לא מבוקרת של חובת הגילוי יש מחיר, וכי אל מול האנטרס המובן של נאשם לקיומה של חובת גילוי רחבה עשויים לעמוד אינטרסים אחרים נוגדים, כגון שבוש חקירות, פגיעה במקורות מודיעיניים, הגנת כבוד האדם והפרטיות של עדים והגנה על זכויותיהם של מתלוננים וצדדים שלישיים [...]. בנוסף, קיים גם האנטרס הצבורי בהגנה על יציבות ההליך הפלילי". יש להוסיף ולהדגיש כי חזקה היא שהיחידה החוקרת נוהגת בהגינות ביישום החובות המוטלות עליה על פי חוק בהקשר זה, ונמנעת מפגיעה לא מידתית בחשודים.

...

סבורני כי הסעד המבוקש במקרה דנן בגין מחדלה של המשיבה (אשר הסתמכה, כאמור, על עצה משפטית שגויה) אינו ביטול הצווים והשבת התפוסים כולם למבקשים.

סבורני כי לדרישת המידתיות עליה עמד ב"כ המבקשים בבקשתו ניתן מענה הולם במסגרת ההסכמות שניתנו על ידי המשיבה במהלך ההליך להסרת ההגבלות על חלק ניכר מהתפוסים (נכסי נדל"ן וכלי רכב).

נוכח האמור, אני מורה כי ההחזקה בתפוסים תהא למשך 3 חודשים מהיום.

לצורך קיום הדיון בטענות המקדמיות, יש תחילה צורך לבחון את סוגיית זכאותו של המותב, לעיין בחומר הראיות לצורך קבלת ההחלטה.

דומה כי קבלת החלטה ללא עיון כאמור, יכולה לפעול לרעתו של הנאשם בלבד (כהחלטה עקרונית לפיה אף אם צודקת ההגנה ברמה העובדתית, אין בכך בכדי לפגום בצורה מספיקה בכתב האישום) ועל מנת לשמור על זכויות הנאשם, יש להמנע ממנה.

...

בהתאם לסעיף 152(א) "לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו" סעיף 156 לחסד"פ מורה:" לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה..." שילוב שני הסעיפים מביא לעניות דעתי למסקנה כי כרונולוגית יש לדון ראשית בטענה המקדמית ורק אם נדחתה ובכפוף לכפירת הנאשם בעובדות נשוא האישום, לקבל את ראיות התביעה.

לאור הניתוח דלעיל, הרי שלהבנתי לא עולה הפגם הכרוך בכל הקשור לדיסק, עילה לביטול כתב האישום או חלקו מכוח טענת הגנה מן הצדק בהתבסס על סעיף 149(10) לחסד"פ. לאור כל האמור לעיל הרי שעל הנאשם להשיב לאשמה כנגדו במסגרת דיון הקראה.