בצוואת המנוחה (ז.) הוקנתה לבת הזכות לצוות את רכושה (כולל רכוש אמה) למי שיהיה קרוב אליה ויטפל בה. על אף שדבר לא עמד בדרכה, ד. ז"ל בחרה שלא לעשות כן, למעט צוואותיה בכתב יד להורשת נכסים מסויימים למר ר., מבלי להתייחס במילה או ברמיזה לרכוש אשר אותו ירשה מאמה ויש בכך להעיד כי ד. ז"ל בחרה לכבד את רצונה של אמה.
יש לקיים את רצונה של המנוחה (ז.) להוריש למאן דהוא, ובמקרה שבכאן – למר מ., על פני הורשה לקרובי מישפחה עלומים שכלל לא הכירה, מעולם לא פגשה, לא ידעה על קיומם כלל, ואשר גם הם ככל הנראה, לא ידעו על קיומן של המנוחות או שידעו והתעלמו ממצבן הקשה, לא טרחו להגיע לארץ לסייע להן או ליצור עימן קשר, והדבר מעיד כי הם אינם עונים לנדרש על פי צוואתה של האם (ז.) לעניין הטיפול בבתה, וכך ברור שהמנוחה (ז.) תעדיף להוריש את רכושה למר מ. ולא לקרובי המשפחה.
...
לסיכום, לפי כל דרך, מר מ. הוא היורש היחידי, או בהתאם לצוואתה האחרונה של ד. ז"ל, צוואת "שכיב מרע", או בדרך פרשנות צוואתה של האם (ז.), בהיותו המטפל והדואג לבת ד. ז"ל.
טענותיו של מר ר.
אין חולק כי עו"ד ש. וא. לא טיפלו בד. ז"ל עד אחרית ימיה כפי הוראות הצוואה, הם אף זנחו את תביעתם ולא הגישו סיכומים.
סוף דבר
· תביעתה של עו"ד פ. לפרשנות צוואה – נדחית.
..למעט הוראותיה בדבר "יורש אחר יורש".
· תביעתו של מר מ. לקיום צוואתה של ד. ז"ל "שכיב מרע" – נדחית.
· תביעתו של מר ר. למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז"ל ותביעתו להתנגדות מתן הצו בתביעת קרובי המשפחה – נדחות.
