זכותה של האלמנה לגור בדירת בעלה

מנגד הרבי עקיבא איגר סובר שדירת אלמנה גרעה מדירת שוכר, ולא נקראת חצירה של האלמנה, משום שחכמים בתקנתם לא היקנו לה זכות קניינית בדירה בעלה, אלא שזכאית לזכות מגורים בלבד, אבל לא זיכו לה כל זכות בגוף החצר והבית לענין דבר אחר, וכשם שאינה רשאית להשכיר מדורה לאחרים, כך גם ובכלל זה לא יהיה לה זכות בחצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה.

...

טענה זו נדחית כדלהלן.

דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' כ"ו סעי' א) נפסק: "... מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז). ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר". והנה, הלכה זו עוסקת במי שתבע ממון בערכאות והפסיד בתביעתו, והלך לתבוע את אותו ממון בבית הדין ובזה ורק בזה נפסק ברמ"א שאין נזקקין לו. אולם תביעת האלמנה בבית הדין היא זכות מגורים במדור, ואילו תביעתה של האלמנה בבית המשפט היא תביעת בעלות על מחצית הנכס, מדין חוק איזון הנכסים.

אולם הגרי"ש אלישיב פסק שמזונות אלמנה נגבים מן הראוי כמו מן המוחזק וכי יש הבדל יסודי ומהותי בין שאר תנאי כתובה ובין תנאי כתובה של מזונות אלמנה, אך מצאנו סתירה בדבריו בענין זה. אף שלגבי ירושת הבעל, מלווה נקרא ראוי, מכל מקום לגבי תנאי כתובה כגון מזונות הבנות, וכ"ש מזונות אלמנה (שלפי הגריש"א נגבים אפילו מן הראוי הגמור) נגבים ממלווה.

לאחר הפטירה הסכום ששולם על ידי בעל הבית היה כנגד הזכות של האלמנה, זכות אישית הנובעת מהחוק בלבד, להמשיך ולגור בדירה ללא כל הגבלת זמן.

המסקנה הזאת פוטרת אותנו מן הצורך להתייחס לטענת האלמנה שמגיע לה גם מדור, משום שלטענתה זכות המגורים בדירת "דמי המפתח" של בעלה המנוח ניתן לה מכח חוק הגנת הדייר, ואין לבעלה המנוח כל זכות ממונית בדירה, ולכן לטענתה זכותה לנצל זכות זו ולקבל תשלום עבור ויתור על המגורים בדירה, ולטענתה היא לא קבלה את זה מבעלה, ולכן עדיין מגיע לה תשלום למדור.

...

דיין א דעת דיין ב עברתי בעיון על הבירור ההלכתי העמוק והמקיף של עמיתי, ויש לי כמה השגות על דבריו שמשנות את המסקנה של פסק הדין: מוסכם שלדעת רוב הראשונים, וכן נפסק להלכה, שאין אלמנה גובה מזונות מעיזבון שהמנוח נתן במתנת בריא, שהמוטבים זכו בה מחיים אפילו הם יורשיו, אולם למרות כל זאת, כתב עמיתי כי מגיע לאלמנה מזונות מן העיזבון, וזאת הואיל ונאמר בצוואה כי על היורשים לפרוע את החובות שלו לפני שהם מחלקים את העיזבון, והבעל התחייב בתנאי כתובה לשלם לאלמנה מזונות, ממילא גם זה נכלל בחובות שעל היורשים לפרוע.

המסקנה הזאת פוטרת אותנו מן הצורך להתייחס לטענת האלמנה שמגיע לה גם מדור, משום שלטענתה זכות המגורים בדירת "דמי המפתח" של בעלה המנוח ניתן לה מכח חוק הגנת הדייר, ואין לבעלה המנוח כל זכות ממונית בדירה, ולכן לטענתה זכותה לנצל זכות זו ולקבל תשלום עבור ויתור על המגורים בדירה, ולטענתה היא לא קבלה את זה מבעלה, ולכן עדיין מגיע לה תשלום למדור.

דיין ג מסקנה: בהתאם לאמור, בית הדין פוסק ברוב דעות לדחות את תביעת האלמנה למזונות.

בנוסף, אין תעוד על אישור של ביה"ד להסכמות הנ"ל ועל קבלת קנין על ההסכמות הנ"ל. ב"כ הורי המנוח אמנם הודה כי דובר בע"פ על ההסכמות הנ"ל באותו דיון שהתקיים ביום י"ב חשון תשס"ח (24.10.2007), אולם מכיוון שאחי האלמנה שהם כיום האפוטרופוסים של האלמנה, היתנגדו להסכם הנ"ל ועיכבו את חתימת ההסכם עד להיום, אין כיום הסכמה מצד הורי המנוח לחתום על ההסכם הנ"ל, ממילא ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים ביום א' בניסן תשס"ז ושקיבל תוקף של פסק דין ביום ט' בניסן תשס"ז (28.3.2007) הוא ההסכם היחידי התקף על פי דין, ועל בית הדין להוציא צו ירושה בהתאם להסכם הנ"ל. לאחר דיון בטענות הצדדים, ניתנה החלטת בית הדין מיום ב' טבת תשע"ה (24.12.2014), אשר נתנה תוקף של פסק דין להסכמות השניות, ונכתב בה בין היתר, כדלקמן (הסעיפים הנוגעים לנדון דנן): לאור הנ"ל פוסקים: לאחר שניתן צו ירושה הקובע כי הזוכים בעזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח ועל יסוד ההסכם השני שהוסכם בין הצדדים יחולק עזבון המנוח כדלהלן: דירת מגורי המנוח הידועה כחלקה.

הדברים מפורשים עוד יותר בבקשת ב"כ האלמנה, עו"ד קולסקי, מיום י"א כסלו תשס"ט (8.12.2008? – התאריך מטושטש), שהוגשה תחת הכותרת "תגובה להחלטה". בבקשתו הנ"ל הוא טוען לביטול ההסכם, ומוכיח זאת בין היתר מכך שההסכם, לדבריו, מקפח את האלמנה, ואלו דבריו בסעיף 10 מבקשתו הנ"ל (הסעיף מצוטט במלואו, ההדגשות במקור): ב"הסכם" ניתנה זכות מגורים בדירה בה גרו המשיבה ובעלה המנוח טרם פטירתו, לכל תקופת אלמנותה (קרי עד שתתחתן ו/או תמות), ללא תשלום שכר דירה, ואם תפנה את הדירה זכותה לקבל את שכר הדירה עבור הנכס במשך 5 שנים מיום הפינוי.

...

אולם בפועל, בשום שלב לא הוגשה תובענה שכזו בפני בית הדין, ולא הונחה לפתחו בקשה שיש בה כדי לשנות את "המעשה" שנקבע על ידי בית המשפט, שכן גם לטענת ההורים (שאינה מתקבלת בסופו של דבר), האלמנה זכאית לקבל 200,000 ₪ (בקירוב) הנוספים על הסכום שנפסק לה בעבר בבית המשפט, וממילא אין לראות בבחינת טענותיהם ובדיון עליהן משום התערבות במעשה עשוי.

טענת ב"כ האלמנה כי ביהמ"ש המחוזי כבר הכריע ביחס לפרשנות הנכונה של ההסכם, דינה להידחות, שכן ביהמ"ש כלל לא דן לגופו של ההסכם לחלוקת העיזבון, ולא נכנס לעובי הקורה כיצד יש לפרשו.

בהתאם לכך אף הקפיא בית המשפט את הכספים שנפסקו על ידו לעיזבון עד להכרעה בענין צו הירושה, הכרעה שהיא בסמכותו של בית הדין הרבני, ואשר בית הדין נדרש לה כעת בפסק דין זה. לסיכום: מנוסח ההסכם לא ניתן להכריע אם כספי התלויה כלולים בחלוקה עליה התחייבו הצדדים בסעיף 5 מההסכם.

ברם עדיין קשה, מדוע אם מכרו היתומים את המדור לאחר מות אביהם המכר בטל, גם אם זכות מדור האלמנה הוא המשך של זכות המדור שיש לאישה בחיי בעלה כפי שביארנו, אבל עדיין זכות זו היא רק זכות מגורים בלבד ולא זכות קניינית, אם כן הרי זה לא גרע משוכר ששכר דירה, שהמשכיר יכול למכור את הדירה בתוך תקופת השכירות, אלא שהלוקח למרות שהדירה עברה לבעלותו אינו יכול להכנס ולדור בדירה עד סיום חוזה השכירות, מפני שלשוכר קיימת זכות מגורים, אך לא זכות קניינית, ולכן המכירה חלה, ולאחר סיום חוזה השכירות מלוא הזכויות עוברות ללוקח, כפי שנקבע בשולחן ערוך סי' שי"ב סעיף א'.

...

טענת המוטבת בצוואת המנוח כי חלקה בדירה ניתן לה במתנת בריא ומשכך מבחינה הלכתית אינו משועבד למזונות האלמנה - נדחית, שכן הצוואה מתאריך 21.11.13 אינה צוואה תקפה מבחינה הלכתית.

לפיכך ולאור כל האמור, ביה"ד קובע כי למבקשת זכות מגורים בדירה מכוח זכותה למזונות ומדור אלמנה, עקב כך היא הייתה רשאית לעכב את הליך הריסת הבניין שכן בכך תיפגע זכות המדור שלה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סי' צד סעיף ה'), שמדור אלמנה שנפל, אפילו בנאוהו יורשים, איבדה זכותה ממנו.

אמנם ההפלאה שם כותב שאף אם לא התגוררה בדירה קודם מותו, אין היורשים יכולים למוכרו, ואלו דבריו: "אלא דקמ"ל דאפילו מכרו המדור שלה קודם שתפסה בו, כגון שלא היה דר בביתו בשעת מיתתו באיזה עניין שהיה מ"מ כיון דנשתעבד לה הבית שלו למדור לא דמי לשאר תנאי כתובה כמו מזון האשה והבנות... " אלא שבסוף דבריו שם כתב דהדבר תלוי בגירסאות תירוץ הגמרא הנזכרת לעיל, אם גרסינן כפי הגירסה המצויה בגמרא התם לא "משתעבדי" לה מחיים.

על פי צו ירושה שניתן לאחר מותו של מר נפתלי, זכויותיו בדירה הועברו לאלמנתו, הגב' קרולינה נפתלי ולבתו, הגב' צ'סלר.

לעניין זה, הצהירה הגב' עמר, כי היא ובעלה מתגוררים בדירה מאז שנת 2000.

עו"ד תלמי ייצג את מר אלברט מלול אשר רכש את החנות מהוריה של הגב' צ'סלר, אך ניתקל בקושי לקבל את אישור מס הרכוש, שהיה דרוש באותה עת לשם העברת הזכות בחנות בפנקס הזכויות, משום שעל שם בני הזוג נפתלי היה רשום חוב מס רכוש בגין דירת המגורים (אזכיר, כי בעת ההיא, ניתן היה לקבל אישור מס רכוש לשם רישום עסקה בלישכת הרישום, רק אם מבקש האישור סילק את כל חובות מס הרכוש בגין כל נכסיו, ולא רק בנכס ביחס אליו מבוקש האישור).

אף אין מקום להצהיר, שהגב' צ'סלר היא חוכרת לדורות של הדירה, שכן לאחר שזכות החכירה על פי חוזה החכירה המקורי הגיעה לסיומה בשנת 2008, תמה זכותה של הגב' צ'סלר להחשב כחוכרת של הדירה.

...

(ב) הנני מקבל את תביעתם של משה וסלביה עמר בת"א 14313-04-21, והנני מצהיר, כי הם זכאים להירשם כחוכרי הדירה, על פי שטר חכירה, שיוגש על ידי הצדדים לרשם המקרקעין.

(ג) הנני דוחה את תביעתה של הגב' אמירה בלנש נפתלי צ'סלר בת"א 732-01-21.

ממילא נדחית אף ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי משה וסילביה עמר במסגרת תביעה זו. (ד) הנני מחייב את הגב' אמירה בלנש נפתלי צ'סלר לשלם הוצאות משפט כמפורט להלן: (1) סך 11,700 ₪ לעמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ. (2) סך 5,000 ₪ לרשות מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל, ביחד ולחוד.