זכותה של אם לתבוע את האב לשלם מזונות עבור הילדים לשעבר

תיק 1152737/2 בבית הדין הרבני האיזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק רפפורט – אב"ד, הרב אוריאל אליהו, הרב צבי בוקשפן התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד קארין פרץ עמוסי) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דקלה אסייג-ירמיהו) הנידון: כח האם לתבוע את האב לשלם מזונות הילדים לשעבר לאחר שכבר נזונו וסמכות ביהד לידון בהיעדר הסכמת הצדדים פסק דין

אולם אם תבעה בביה"ד מזונות, ועבר זמן מה עד שביה"ד נזקקו לה וכמו שמצוי בכל תיקי המזונות שנפתחים בביה"ד וכנ"ל, בזה תהא האם נאמנת שבזמן הזה שעבר מהתביעה לוותה לצורך הילדים או הלוותה היא מדידה ואף שאין לה עדים על הדבר, והוא על פי דברי הבית מאיר שם בסעיף ה' (והובא במנחת פיתים), דכשהאישה תובעת מזונות הרי מזמן התביעה והלאה נאמנת לומר שלוותה ואכלה על אף שאין עדים בדבר ההלוואה וכמו שהבאנו דבריהם לעיל, וא"כ ה"ה במזונות הילדים ודו"ק. החזר מזונות כשהסב פרנס נכדו נשאר לנו לברר, מה הדין כשהאם אינה טוענת שהלוותה מדידה אלא אומרת שאביה פירנס אותה ואת ילדיה.

והינה באוצר הפוסקים שם בסי' ע' (ס"ק מ"ח אות י"ח) הביאו בשם ספר מטה לחם (ח"ב סי' י"א) שהבעל חייב לשלם לה מזונות גם כשקיבלה מזונותיה מאביה דרך מתנה ולא כפרעון חוב הבעל, וכן הביאו שם משו"ת השיב משה (סי' ט"ז) דמסיק דגם כשהמפרנס איבד מעותיו היינו: "אם בא המפרנס ותובע את הבעל לדין על מה שפירנס את אישתו, אז אומרים לו דהדין הוא שאיבד מעותיו, אבל האשה עצמה לעולם יכולה לתבוע את בעלה, ואין ביה"ד נזקקין לחקור אותה מהיכן התפרנסה", ע"כ. וכן כתבו שם בפד"ר הנ"ל (בח"ב עמ' 175-177) לידון שגם כשהיה אחד שפרנס את בנו זכאי הקטן לתבוע את המגיע לו מאביו, ושלכן גם אם אבי האשה נתן לשם מתנה לנכדו ולא ע"מ להשתלם אח"כ יש לידון שהאשה זכאית לתבוע מן האב עבור תקופת העבר בשביל הילד, והאשה זכאית לתבוע מעות אלו ככל שזה ישמש לילד לכלכלו ביד רחבה ובעין טובה שלזה היא אפוטרופסית שלו.

וכן מצאתי בפד"ר (ח"ו עמ' 241 מהדיינים הגאונים ז"ל ש.ש קרליץ, י. משורר, י. גולדשמידט) דהאב נשאר חייב כלפי הבנים אף כשקיבלו מזונם מהאם כששילמה מצד עצמה לא עבור חיובו של האב עי"ש. אלא שכתבו אח"כ שגם אם האב נשאר חייב במזונות אלו לבניו, מ"מ אין האם יכולה לתבעו מעות אלו "מאחר שזה חוב שהאב חייב לבניו ועכשיו אין צורך לבנים בכסף זה לצורך פרנסתם, וא"כ יכול האב לומר לה 'לאו בעל דין דידי את' וכשיגדלו הבנים יתבעו בעצמם", ואינה יכולה לתבעם עבור מזונות דלהבא, דהא חיוב האב עדיין לא פקע והוא מחוייב עדיין לפרנסם, ונימצא דעבור חוב העבר רק הבנים יכולים לתבוע את האב ולא האישה, עי"ש. והינה גם הם סוברים שיש חיוב בעצם על האב לשלם לבניו מזונות העבר אף כשאינו מדין 'החזר', לא שבזה חלוקים הם על הפד"ר הנ"ל (בח"ב) הסובר שהאם אף יכולה לתבוע את האב מזונות אלו ככל שזה ישמש לילד לכלכלו ביד רחבה ובעין טובה שלזה היא אפוטרופסית שלו, והם סבירא להו דאין האם יכולה לתבוע מזונות העבר כל שאינה מדין 'החזר' ורק הילדים עצמם יכולים לתבעו כשיגדלו.

...

הנתבע יטען כי משהמדובר בתביעה ראשונה ועצמאית של הקטינים למזונות, ובהיות כריכת התביעה בהליך הגירושין בלתי כנה מן הטעמים המפורטים לעיל, הרי נדרשת הסכמת שני הצדדים שניהם לשם קניית סמכות בית הדין הנכבד לדון בתביעת המזונות, ובהעדר הסכמה שכזו אין זה בסמכותו של בית הדין הנכבד לדון בסוגיא.

אולם בהפלאה כתב ישוב אחר לשאלת החזו"א הנ"ל, עיין בדבריו שם בסי' ע' בקונטרס אחרון (ס"ק י"ז) וז"ל: "ומטעם זה נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דווקא לותה בעדים הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה, ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו א"כ הוי ליה כאיני יודע אם מחלת לי דקיימא לן דחייב. ולפמ"ש דחיוב המזונות הוא יום יום א"כ הוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף כ"ב דהשיעבוד מתחיל משעת נשואין מ"מ עיקר החיוב בא יום יום". והנה לדעת ההפלאה הא דפטור ממזונות אשתו כשאין עדים על ההלוואה הוא משום דחיוב המזונות הוא יום יום ולכן הוה איני יודע אם נתחייבתי, ויסוד זה דמזונות הוא יום יום מבואר בריטב"א במסכת כתובות (דף נ"ח ע"ב ד"ה ועוד) וע"ע אבני מילואים (סי' ס"ט סק"א), וכבר האריכו בזה האחרונים וראה אריכות בזה בפד"ר (ח"ב מעמ' 77 והלאה).

וכן פשיטא ליה להלכה להרבה פוסקים, ראה בדברי בעל דרישת ארי שם (סק"ה) והביאו הראש פינה, וכן הוא במחברת הקודש שם, שכתב: "וכתב הח"מ ומ"מ צריך הבעל לשלם לה מה שהוציאה מנכסיה, ונראה דהיינו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר, דאל"כ אפילו עיקר מזונות אם אכלה משלה אין לה על הבעל כלום כמבואר לעיל סי' ע' בהגה ס"ח, וכתב שם הב"ש בס"ק כ"ט דאם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלוותה הכא נמי כן הוא". והנה שם מיירי באשה נשואה שביארנו שגם החזו"א מודה לזה ומטעם דהדרך להתגלגל עם הבעל, אבל עכ"פ מפורש בהפלאה דגם מזונות ילדים חיובם בכל יום ויום מחדש, ולדידיה יוצא דגם בגרושה תצטרך להוכיח שלוותה, דהרי לשיטתו אין הבדל בין גרושה לנשואה וכמו שנתבאר, ודו"ק. והנה גם בסוף דבריו לא חזר בו ההפלאה מעצם הדין דמזונות הילדים הוא כמזונותיה לעניין זה דצריכה לברר בעדים, ורק שכתב לחדש דאין בזה חסרון פורע חובו של חבירו, זאת לאחר שרצה לומר דאפי' אם תברר את הדבר בעדים שאין דעתה לוותר לא תוכל לגבות מהאב ומשום דהוה פורע חובו של חבירו "כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אף על פי שמוטל על האב מ"מ הוי ליה איהי כפורע חובו". והיינו כי אין המזונות בשבילה אלא לולד והיא באכילתה פורעת חוב האב לזון העובר, ובפורע חוב חבירו גם בגילה דעתו שאינו מוחל הרי הוא מפסיד מעותיו כל שלא היה הדבר בתורת הלוואה וכמבואר בגידולי תרומה (שער ס"ה ח"ב ס"ב, וע"ע בזה באוצה"פ סי' ע' ס"ק מ"ח אות י' ואכמ"ל).

וכבר הבאנו לעיל מדברי בעל הערך שי שם שנחלק על ההפלאה, וכתב: "וראיתי בהפלאח בקונטרס אחרון הרגיש נמי על הח"מ למה ל"ה כפורע חובו של חבירו, ותירץ דהאשה היא כבע"ח עצמו וכ"מ ביבמות דף מ"ב דהיא התובעת. וזה אינו אלא דיכולה לתבוע מיורשי בעלה בעד בנה הסמוך אצלה כאפוטרופוס, כדאיתא בגיטין דף נ"ב ביתמי דסמיכי אצל סבתא, ובלאה"נ יכולה לתבוע היורשים אצל ב"ד דב"ד אביהן של יתומים". וע"ש כמה ישובים אחרים למה אין זה פורע חוב של חבירו, ואכמ"ל. ועיין בפד"ר הנ"ל (בח"ב עמ' 164) שהביאו דברי ההפלאה אלו גם לעניין מזונות הילדים ממש לכל אשה שהוציאה ממון לצורך החזקת הילד, למה אין בזה מדין הפורע חובו של חבירו, והביאו שם גם דברי הפלאה אלו מה שמסיק בסוף דבריו דהכא עדיף טפי כיון ש"החיוב על האב ליתן לאשתו" הוי ליה היא כבע"ח עצמו, וכתבו: "ולפי"ז ה"ה בנידון דידן, שהאישה זכאית להחזיק את הילד ולדרוש מן האב את כל ההוצאות הכרוכות בחזקתו, הרי היא כבע"ח עצמו". והנה הם נקטו בפשיטות כההפלאה, וכבר כתבנו לעיל לתמוה טובא על דברי ההפלאה הנ"ל שכתב להוכיח יסודו האישה היא כבע"ח עצמו מדברי הגמ' דהוא תמוה ושאין ראיה כלל מדברי הגמ', וכל יסוד ההפלאה צ"ע והוא גם נגד הריב"ש הנ"ל ורק כשהיא ג"כ ניזונת יש לומר לדעת הר"ן שהיא כבע"ח עצמו גם למזונות ילדיה, וכבר כתבנו מה שיש להעיר בזה האם להלכה קיימא לן כהר"ן שלכאורה מדברי גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים מבואר להיפך.

מסעיף 304 לחוק עולה כי על אף שתוספת התלויים נגזרת מזכאותו של המבוטח לקיצבה, ואין לה זכות קיום עצמאית, הכיר המחוקק בכך שתשלום תוספת התלויים הנו לטובת התלויים (ר' עניין אשואל) והעניק לנתבע את הסמכות להפריד בין תשלום הקצבה עצמה, לבין תשלום תוספת התלויים, על מנת לוודא כי תשלום התוספת ימלא את ייעודו וישרת את צרכי התלויים (ר' עב"ל (ארצי) 10501-06-13 המוסד לביטוח לאומי - אוריאנה יצחקי ביטון [פורסם בנבו] (30.12.

בסיכומיו הפנה מר כהן לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה – עמ"ש 51826-11-12 ג. – מ. ואח', שקבע בין היתר כי "כאשר קצבת תלויים משולמת לאם עבור הילדים בגין נכות האב החייב במזונות, יש לנכות את תוספת התלויים ממזונות הילדים אותם משלם האב." (סעיף 50 לסיכומי צד ג').

" ובהמשך נפסק שם: "מכיוון שתשלום חד פעמי בדיעבד בעד תקופות עבר ארוכות אינו עונה על תכלית החוק לתשלום קיצבה חודשי כמענה לצרכים שוטפים. הפיתרון החוקי של צמצום הזכאות למגיש תביעה בלבד, על ידי הגבלת תשלומה הרטרואקטיבי על פי חוק - הנו מידתי ונעשה לתכלית ראויה באופן ההולם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית האחראית לקיומם המינימאלי של תושביה. פיתרון זה עדיף, על פני הפגיעה בזכותם הקניינית החוקתית של הזכאים לגימלה באופן שוטף, ואלה הזכאים לה בכוח.

בפסק הדין עב"ל (ארצי) 1381-01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי (9.2.04) נקבעה תכליתו של סעיף 315 לחוק: "ביחסים שבין המוסד למבוטח מוטלת על המבוטח בראש ובראשונה, חובת גילוי מלוא המידע והחובה לנהוג בתום לב. מבוטח שאינו מוסר למוסד את כל הפרטים הנוגעים לעניינו, או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להחשף לדרישה להחזר הכספים מכוח סעיף 315 לחוק. ודוק: הדרישה להחזר כספים לפי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום לב מצד המבוטח, גם שגגה שיצאה מלפניו בתום לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים, אם לאמיתו של דבר קיבל המבוטח כספים שאין הוא זכאי להם. מסכים אני כי על המוסד כגוף צבורי הפועל לפי דין, לנהוג כלפי ציבור המבוטחים בהגינות ובסבירות ראויים ובמסגרת זו אף להאיר במקרה המתאים, את עיני המבוטח באשר לזכויותיו. עם זאת אינני סבור כי מוטלת על המוסד חובה מוגברת של מסירת מידע היכולה להשפיע על כוחו לידרוש מהמבוטח החזר כספים ששולמו שלא כדין". לאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות בן זוגה לשעבר של התובעת אין בידינו לקבל את טענותיו לפיהן אין לחייבו להשיב את תוספת התלויים שקבל.

...

לאור האמור ובנסיבות המקרה, אין אנו סבורים כי טענת השיהוי וטענת ההתיישנות חלות במקרה דנן.

סוף דבר: לאור האמור, דין התביעה להתקבל בחלקה.

מהטעמים המפורטים לעיל, תביעת התובעת מתקבלת ונקבע כי היא זכאית לתוספת תלויים לקצבת הנכות – תוספת שתחושב בהתאם לכללי הדין - רטרואקטיבית מיום 1.7.2015 ועד ליום 31.7.2016.

אם הקטינים (ולהלן ולשם הנוחות: "התובעת") והנתבע הם בני זוג לשעבר, הנמנים על המיגזר החרדי, אשר נישאו כדמו"י ביום 12.6.06 והתגרשו בשנת 2012 .

מנישואיהם נולדו להם XXX ונ' יליד ;XXX ח' יליד ;XXX שלושת ילדיהם הקטינים, הם התובעים: מ' יליד ביום 2.1.12 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני (להלן: "פסק הדין" או "ההסכם"), במסגרתו הוסכם שהנתבע יוותר על זכויותיו 10 ( להלן: "הדירה") שיועברו לידי התובעת (בקיזוז סך של 17,000$ ) XXX בדירה המשותפת ב לטובת תשלום מוקדם של מזונות הקטינים.

מוסכם על הצדדים, כי יתר חלקו של הבעל, מלבד האמור בסעיף י"א, יהוו עבור תשלום מוקדם למזונות ומדור הקטינים, עבור הוצאות נשואי הילדים, ועבור כל חיוב או דרישות תשלום עתידיות אפשריות מצד האשה או מצד הקטינים או מצד מי שפועל ותובע בשמם ולטובתם של האשה והקטינים.

האשה מתחייבת שלא לתבוע את האב, אף בעתיד, עבור שום דרישת או בקשת תשלום מכל סוג שהוא לצרכיה ולצורכי והוצאות הקטינים.

כך או אחרת, השאלה היסודית שעל בית המשפט להדרש לה - במובחן מהשאלה הדיונית – היא האם קופחה זכותו של הקטין למזונותיו.

דהיינו, בכל הנוגע לתשלום הוצאותיהם הנתבע הוא אביהם לכל דבר וענין, ואולם בכל הנוגע לשימור הקשר של הקטינים עמו ושימור דמותו כאביהם, שתופו בחיי היומיום שלהם ובאירועים משמעותיים בחייהם- הנתבע "מחוץ לתמונה". דומה איפוא שהדברים שנאמרו בתסקיר משנת 2018 יפים, למרבה הצער, גם כיום, שלוש שנים לאחר הינתנו: "לצד הקושי של האם לתת מקום לאב ולאבהותו, גם החברה והמסרים

...

גם אם אמנע מהכרזה על הקטינים כ"בנים מרדנים" אני סבורה שהקטינים אינם חופשיים להשתחרר מחובתם לנהוג בכבוד כלפי אביהם, הנתבע, ולקיים קשר עמו.

דומני אפוא שגם בשל שיקול זה אין זה הוגן לחייב את הנתבע לפרנס את ילדיו תוך התעלמות מהיחס שהם "מעניקים" לו. בית המשפט מצא לנכון להאריך בדברים בענין סרבנות הקשר מאחר ויש לראות את הדיווחים שנתקבלו בחומרה רבה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

לפניי תביעה לחיוב אב בתשלום מזונות ילדיהם של הצדדים, תאומים בני כ 8.5- שנים אשר אובחנו על הרצף האוטיסטי עבורם משולמות קיצבאות נכות.

רקע עובדתי: הצדדים הם יהודים, בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 19.9.2010 .

האם כורעת תחת הנטל של אם המטפלת בשלושה ילדים, כששנים מהם בעלי צרכים מיוחדים, וזקוקים להשגחה מתמדת ומשאבים עצומים ריגשיים פיזיים וכלכליים".

יכולתו הכלכלית של האב: בעת הערכת יכולתו הכלכלית של הנתבע לצורך בחינת שיעור חיובו במזונות הקטינים יש להביא בחשבון את הכנסתו מכלל המקורות וכן את זכויותיו מכל סוג שהוא (ע"א 239/85 147 ; בע"מ 3432/09 ( עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ( פלוני נ' פלונית )23.6.2009;( בע"מ 919/15.

עבור הוצאותיהם שאינן תלויות שהות של הילדים על האב לשלם לאם סך של 2,450 ₪ לחודש .

לפיכך, 16 בכוונתי לחייב את האב לשלם לידי האם עבור מזונותיהם הקבועים של הקטינים סך של 3,500 ₪ לחודש.

...

אמנם, האם לא ידעה להשיב מדוע לא שולמו לה דמי הבראה ושכר על יום בחירות (עמ' 17 ש' 31-28 ), אולם בכך אין כדי להוביל למסקנה שתלושי השכר שצירפה אינם משקפים את הכנסתה החודשית.

איני מקבלת את עתירת האם כי חיוב האב במזונות בהתאם לפסק דין זה יהיה גם בבגרותם ו"כל עוד תימשך נכותם ו/או היזקקותם" (סעיף 42 לסיכומי האם).

( לעומת סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט 1959- לסיכום: לאור כל המפורט לעיל: האב ישלם לידי האם עבור מזונות הילדים סך של 3,500 ₪ לחודש.

הרקע הנידרש: התובע הגיש נגד הנתבעת אישתו לשעבר, אם ילדיו, תביעה לביטול מזונות שני ילדיהם הקטינים, ** ילידת *** כיום כבת 11.5 שנים, ו** יליד *** כיום כבן 10.5 שנים.

התובע מוציא כספים עבור הקטינים כגון מסעדות והסעות אולם אינו משלם לה, ישירות, את סכום המזונות שנקבע בפסק דין.

במסגרת הדיון הצהירה ב"כ התובע כי האב משלם בפועל את כל הוצאות הילדים וכניסוחה: "הוא משלם הכל באופן מלא". משכך, התבקש התובע להמציא אסמכתות לתשלום המזונות בהתאם להצהרתו, מעת שניתן פסק הדין אשר אישר את הסכם הגירושין .

שמפר ברגל גסה הסכם גירושין חודשים ספורים לאחר אישורו, מפסיק מיוזמתו לשם מזונות לילדיו ומגיש תביעה לביטול/הפחתה פחות משנה לאחר האישור, כאשר טרם יבשה הדיו על ההסכם, כאשר ידוע לו כי עצם אי תשלום המזונות דחק את האם למצוקה נוראית מכן עד כדי כך שלא יכלה עוד להחזיק הקטינים – אינה יכולה לעמוד.

לבית המשפט זכות ולעתים חובה לסלק תביעות על הסף (אף בעינייני מזונות) מקום שמגיש התביעה נוהג בחוסר תם לב (ראה והשווה רמ"ש (מחוזי ב"ש) 4184-10-15 ע.ב. נ' ה.א.ב. (קטינה) (ניתן ביום 28/12/15 ופורסם במאגרים ]פורסם בנבו[)).

כבר נפסק, כי אין די בהילכת בע"מ 919/15 כדי להביא להפחתת מזונות, קל וחומר ביטולם, וכאמור לעיל, לא הוכח שינוי המצדיק היתערבות בסכום המזונות שנקבע בהסכם, למעט הלכה זו, ובייחוד בנסיבות של תיק זה בהם לא משלם התובע את המזונות בהתאם לפסק לאור האמור, הריני מורה על מחיקת התביעה וסגירת התיק.

...

במסגרת ההסכם קבעו הצדדים כי התובע ישלם לנתבעת סכום של 3,000 ש"ח לשני הקטינים יחד וסכום נוסף של 1,500 ₪ למדור.

התובע לא צירף דפי בנק מהם ניתן ללמוד מה היו תקבוליו באותן חודשים, מהן חסכונותיו ומהו מצבו הכלכלי לאשורו, כל האמור לעיל ,על אף שנטל ההוכחה הינו על התובע בהתאם לחוק וכמתחייב מגילוי המסמכים המוקדם בהתאם לתקנה 258 ט לתקנות סדר הדין האזרחי בענייני משפחה .