זכות תושב ישראל לבקש תשלום חודשי לפי סעיף 2 א לחוק המזונות

במועד מתן פסק הדין הראשון, קבע סעיף 2 לחוק המזונות הייתה כדלהלן: "זוכה שמקום מושבו בישראל או שהוא תושב ישראל באיזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה". במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב-2002 (ס"ח 1831, 145), נחקק תיקון מס. 4 לחוק המזונות, ובין היתר תוקן סעיף 2 לחוק המזונות, באופן שלאחר התיקון קבע סעיף 2(א) לחוק כך: "2(א) זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובילבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות". על רקע זה, נפרט את השאלות הטעונות הכרעה בהליך, כדלהלן: האם התביעה היתיישנה בשל כך שהתובעת לא הגישה תובענות לבית הדין לאחר דחיית תביעותיה בגין פסק הדין השני ופסק הדין השלישי, אשר נדחו בנימוק שהחייב אינו תושב ישראל.

...

לטעמנו, מדיניות המוסד מגשימה את מטרת המחוקק בתיקון מס. 4, שהייתה להגביל את הזכאות לגמלת מזונות בנסיבות בהן קיימים סיכויים קלושים לגביית המזונות מן החייב על פי זכות השיבוב של המוסד, בשל כך שהחייב אינו תושב ישראל.

סוף דבר אשר על כל אלה, החלטנו לדחות את התביעה.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ב. סעיף 2(א) לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 מורה כך: " זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובילבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות." בעניינינו, אין חולק כי התובעת הייתה תושבת ישראל, ושהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות (3.4.2008).

...

מכל האמור לעיל , ברור שהתמיכה המשפחתית של התובעת (שעוברת בהרבה את המינימום שבחוק), מהווה הכנסה לכל דבר.

לכן התביעה נדחית.

סוף דבר: מכל האמור לעיל - התביעה נדחית (פרט לסכום המגיע לה כאמור בסעיף 13 לכתב ההגנה).

חוק המזונות (הבטחת תשלום )תשע"ב-1972 (להלן: החוק) קובע כי "זוכה שהוא תושב ישראל זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חודשי לפי הוראות חוק זה, ובילבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך 24 חודשים לפחות מתוך 48 החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות" (סעיף 2 לחוק).

"יחד עם זאת ועקב מצבי הכלכלי הקשה הגעתי להסכמה עם גרושתי תהאני ועם משפחתה לשלם סך 2,500 ₪ בלבד עבור כל הילדים. 13. הריני להצהיר כי שלמתי את הסכום המוסכם עד לפני מספר חודשים מהגשת כתב ההגנה שלי. 14. הריני להצהיר כי ביום 16.4.15 העברתי לידי המוסד ... מכתב לפיו אני משלם לגרושתי סך 2,500 לחודש וזאת מאז הגירושים, החל מ-25.8.10, בהתאם להסכם בינינו... 15. הריני להצהיר כי הייתי מעביר את הסכומים לפעמים באמצעות עדנאן עווידא (בן דודי) או באמצעות אחי מג'די עווידא או בן דודי לואי עווידא, ולפעמים הייתי מוסר את הסכום בעצמי. 16. הטענה של גב' תהאני בתצהירה כי שלמתי לה מספר פעמים בלבד אינה נכונה. אני הפסקתי לשלם רק בסוף שנת 2014. התאריך המדוייק אינו זכור לי".(דגש ש.ש.) במכתב נספח א' לתצהירו (צד ג/2) נרשם, על פי תירגום התובעת: "אני הח"מ, מאג'ד סעיד עווידה, מספר זהות ... מצהיר שאני משלם לגרושתי תהאני עבו עיישה מזונות חודשיים בסך 2,500 ₪ כל חודש מאז שהתגרשנו ב-25.8.10, וזה לפי הסכם בינינו, וידעתי שהיא מקבלת מזונות מביטוח לאומי, והיא מקבלת מזונות גם ממני, וגם קיצבאות ילדים. אני מבקש לבדוק את הטענה שלי, שימו לב שלגרושתי ת"ז פלסטינאית". בפנינו שתי גרסאות סותרות לחלוטין בתצהירי הצדדים.

...

סוף דבר לאור האמור וכפי שהוכח הנתבע 2 שילם מזונות לאם התובעים עד 22/2/11 בשיעור המצויין בקבלות.

על כן ישלם הנתבע גם שכ"ט ב"כ התובעת בסך 3000 ₪ תוך 30 יום.

בדברי ההסבר להצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"א-1971, ה"ח 94 נכתב כדלקמן: "בעיה אנושית וחברתית מצויה היא קורותיה של אישה שבעלה זנח אותה ואת ילדיו, בלי לדאוג לצרכיהם. לאחר היתדיינות ממושכת היא מקבלת, בדרך כלל, פסק דין למזונות נגד בעלה, אך במקרים רבים – הסטטיסטיקה מראה על כשלושת אלפים בקשות לשנה – אין כוחותיה עומדים לה בנסיבות החיים לגבות את המגיע לה על פי פסק הדין. החוק המוצע בא להבטיח אמצעי מחיה לאישה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות ולשחרר אותם מהליכי הוצאה לפועל.

סעיף 2 לחוק קובע כי זוכה שהוא תושב ישראל זכאי לבקש מהמוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב, תשלום חודשי לפי הוראות החוק, ובילבד שהוא עומד ביתר התנאים המפורטים בסעיף (שאינם רלוואנטיים לענייננו).

העותרת מבקשת להקיש מהפרשנות המרחיבה של הוראות הדין הנדונות שהתקבלה בפסק דינו של בית הדין הארצי בתיק עב"ל 592/07 המוסד לביטוח לאומי נ' עאסי (11.6.2009) (להלן: עניין עאסי), שם נפסק כי כאשר האם אינה "זוכה" כיוון שאינה תושבת ישראל, יראו בקטין כזוכה הזכאי לתשלום מזונות מהמשיב, אף כשהוא מתגורר עם אמו.

לגישה המצמצמת את הקף התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין לעבודה ראו גם דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481, 602 (2004); לפירוט הגישות השונות ראו עניין פלוני, פסקות 10-8).

...

בית הדין הארצי דן בערעור העותרת ביחד עם שני ערעורים נוספים שהוגשו על פסקי דין של בתי דין אזוריים אשר באו למסקנה זהה, והחליט פה אחד לדחות את הערעורים ככל שהם נוגעים לטענת העותרת שלפיה הקטין זכאי לתשלום בלא תלות בשיעור השתכרותה של האם (בית הדין הארצי הורה לבעלי הדין באחד הערעורים האחרים להשלים טיעון בשאלה אחרת שאינה נוגעת לענייננו).

המשיב סבור כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. בדיון פירטה באת-כוח המשיב את היקף התשלומים שהמשיב מבצע מכוח החוק (כ-450 מיליון ש"ח בשנה) ואת היקף הגבייה מחייבי המזונות (כ-200 מיליון ש"ח בשנה), כמו גם את גרעון המוסד ממועד חקיקת החוק (כ-4.6 מיליארד ש"ח).

דברים אלה נכונים מקל וחומר במקרים שבהם בית הדין האזורי ובית הדין הארצי באו למסקנה זהה; ובפרט כאשר בית הדין האזורי ובית הדין הארצי – היושב במותב חמישה – היו תמימי דעים, פה אחד, לגבי השאלה העומדת לדיון (השוו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פסקה 8 (1.5.2012)).

בענייננו, כל הערכאות שדנו בשאלה שהונחה לפתחנו באו פה אחד למסקנה זהה, הנסמכת הן על לשון תקנות 2 ו-3 לתקנות המזונות הן על תכלית החוק.

למען הבהירות נציין כי ההוראה הרלבנטית למושא הליך זה מחוק המזונות, היא הוראת סעיף 2(א) שלפיה: "זוכה שהוא תושב ישראל זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חודשי לפי הוראות חוק זה ובילבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונה חודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות" ביום 1.2.18 הופסק התשלום על ידי המשיב, לאחר שמשיב 2 הודיעו כי הוא משלם למערערת מזונות באופן ישיר.

...

בדיון זה טען משיב 2 (עמ' 8 ש' 13-15) : "משיב 2 המשיך להתגורר בא-רם עד ליום 13.4.17, מועד מתן פסק הדין לגירושין. אני מבהיר כי במועדים שבהם ניתנו פסקי הדין למזונות (21.6.16 ו-25.1.17) התובע המשיך להתגורר בא-רם ואף היה משלם מזונות ישירות לתובעת". מנגד, טענו ב"כ המערערת וב"כ המשיב במשותף (עמ' 9 ש' 7-9) "הטענה לפיה משיב 2 לא היה תושב ישראל במועד מתן פסקי הדין למזונות, הינה הרחבת חזית שכן טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה שהוגש מטעם משיב 2, ולמעשה נטענה לראשונה רק היום במהלך הדיון. בנסיבות אלה, נבקש לדחות את הטענה ולא להכניסה לרשימת הפלוגתאות בתיק". במחלוקת שבין המשיב 2 לצדדים האחרים, החליט כב' הרשם בהמשך לכך - "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נוכח הפרשנות המרחיבה שניתן לתת לסעיף 3 בכתב ההגנה שהוגש מטעם משיב 2 וכן נוכח העובדה שאנו מצויים בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי והשלב המקדמי שבו אנו מצויים (חרף המועד בו נפתח ההליך), החלטתי כי הפלוגתא בכל הנוגע לתושבותו של משיב 2 במועד מתן פסקי הדין למזונות תיכלל במסגרת הפלוגתאות בתיק". ובהמשך לכך הגדיר ברשימת הפלוגתאות גם את הפלוגתאות הבאות: האם החייב היה תושב ישראל במועד מתן פסקי הדין למזונות? האם החייב ידע על החלטת הנתבע מיום 30/07/18 להכיר בו כתושב, והאם כטענת החייב – צד ג' לפיה במועדים הרלוונטיים לא היה תושב ישראל התיישנה? על החלטה זו הוגש ערעור זה. הטענות בערעור טענת המערערת הטענה שמשיב 2 לא היה תושב ישראל במועד מתן פסקי הדין של המזונות, נטענה על ידו רק במהלך הדיון מיום 30.6.20, כך שמדובר בטענה שמהווה הרחבת חזית.

עם זאת ראוי כי הטענה תבורר לגופה וככל שיוברר כאמור, ודאי ימצא בית הדין שידון בהליך את האופן שבו יתן לכך ביטוי.

סוף דבר, הערעור נדחה.

על אף דחיית הערעור ונוכח הקביעה דלעיל ביחס להתפתחות העלאת הטענה בענין התושבות, מצאנו מקום לחייב את המשיב 2 בהוצאות המערערת בסך 1800 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום.