זכות תגובה לסיכומי תשובה בערעור

התובעים השיבו לכך באומרם שבתקופה שבין שנת 2011 לבין שנת 2014 התובע 2 העביר לתובעת 1 תמונות במקרים שבהם היה צורך נקודתי, ובשנת 2014, עם הפיכתו ל"פרילאנסר קבוע אצל התובעת 1", הוא שב והוחתם על כתב העברת הזכויות (סעיף 8 לסיכומי התגובה לתשובה). התובעים הוסיפו שהתובעת 1 נוהגת באופן דומה עם כל צלמיה בכך שהם מעבירים לידיה את זכויותיהם בצילומים המפורסמים באתר התובעת 1. לטענת התובעים, כתבי העברת הזכויות נחתמים מראש, ואין בסיס לטענת הנתבעת שלפיה תחולתם היא לגבי העבר בלבד.

כן מוצא אני לנכון להביא את דבריה של כב' השופטת י' שבח בת"א (שלום ת"א) 28400/04 בוצ'צ'ו נ' רוטר, פיסקה 5 (28.7.2005) (ערעור נדחה, ע"א (מחוזי ת"א) 3130/05): "יתרה מזאת, אי אזכור שמו של התובע באתר "וואלה" או בפירסום אחר לצילום כלשהוא, באם אכן הופיעו צילומים שכאלו או אחרים ללא אזכור שמו, איננו נותן דרור לנתבע להשתמש בתמונה ללא כל קבלת הרשאה, שכן חייב הוא להניח כי לצד כל צלום של תמונה עכשוית קיים גם צלם כלשהוא שצילם אותה ואשר לו מוקנות זכויות היוצרים בתצלום.

...

אם הנתבעת אינה כופרת בכך שהתובע 2 הוא בעל הזכות המוסרית בתצלום ומכאן שעשה את התצלום, הרי שאילולא העברת הזכויות לתובעת 1, התוצאה היא שלא הייתה מניעה שאותו הפיצוי ייתבע ממנה מן התובע 2.

לסיכום, אם נביט "ממעוף הציפור" על טענות ההגנה של הנתבעת, הרי שקבלתן תביא לפריצת הדין בשימוש בצילומים ברשת האינטרנט.

אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי, והנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הנקובים לעיל.

באשר לטענת המערערת שזכויותיה קופחו על ידי בימ"ש קמא בכך שנמנעה ממנה הזכות להגיב לסיכומי הטענות של המשיבה ומשנקבע כי התצהירים שצרפה לסיכומי הטענות המתוקנים לא יהיו ראיה, טוענת המשיבה כי מלכתחילה מיקדה המערערת את סיכומי טענותיה בבימ"ש קמא רק כנגד טענת ההתיישנות ולא התייחסה לטענות ההגנה הנוספות שהעלתה המשיבה בכתב הגנתה.

לאחר הגשת סיכומי טענות המשיבה עתרה המערערת לבימ"ש קמא להגיש סיכומי תשובה.

...

שתי מחלוקות עיקריות התעוררו בין הצדדים בבימ"ש קמא: האם התובענה התיישנה? האם סילוק תביעת הנפגע – בטרם הגשת תביעה זו – מעמידה מחסום דיוני בפני תביעת המעבידה? כאמור, בימ"ש קמא קבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

רון שפירא, נשיא השופטת תמר נאות-פרי: אף אני בדעה כי יש לדחות את הערעור, מצטרפת להנמקות המפורטות של הנשיא שפירא, ואבקש להוסיף כמה מילים.

סבורני כי בכל הנוגע לתביעת המעבידה במקרה הפרטני בו אנו דנים - אין לקבל טענה זו. ראשית, המעבידה הייתה יכולה לדעת מה יהא הסכום שיוחזר לה, שכן המדובר בחישוב פשוט הנגזר מהתקנות ומהיותה מעביד מורשה.

בטינה טאובר, ס. נשיא בסיכומו של דבר הערעור נדחה.

מן האמור לעיל עולות שתי מסקנות הצריכות לענייננו: תקנות סדר הדין האזרחי אינן מקנות זכות להגשת תגובה לתשובה שהוגשה לערעור מכוח תקנה 138(א)(2) לתקנות אלה (זאת, בנגוד לאפשרות הקיימת להגיש סיכומי תשובה מטעם המערער לסיכומי המשיבים, במסגרת מתוה של הגשת סיכומי טענות לפי תקנה 138(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי).

...

בהמשך לכך, הגישו המערערים בהליכים אלה בקשות אשר מעלות שאלות דיוניות דומות: האם יש מקום להיעתר לשינוי המתווה הדיוני שנקבע לבירור הערעור? ובפרט, האם יש להיעתר לבקשה להגשת תגובה מטעם המערערים לתשובת המשיבים לערעור או לבקשה להגשת סיכומים מטעם הצדדים במתכונת מדורגת חלף הגשת תשובה לערעור? רקע עובדתי רלוונטי בהליכים שבכותרת הוגשו על-ידי יוזמי ההליך בקשות אשר מעלות, כאמור, סוגיה דיונית דומה, ומטעם זה ראיתי לדון בהן במאוחד.

במקרה זה ייתכן ויהיה זה יעיל להורות על צו לסיכום טענות הצדדים בערעורים כולם במאוחד (על פני הגשת תשובות לכל אחד מן הערעורים בנפרד).

כיצד תיבחן בקשה לשינוי המתווה הדיוני לבירור הערעור? וכעת לשאלה בה פתחנו – האם יש מקום להיעתר לבקשה מטעם בעלי הדין לשינוי המתווה הדיוני שנקבע לבירור הערעור? פניה לבית המשפט בבקשה לשינוי המתווה הדיוני לבירורו של הערעור עשויה לגרור קיום "הליך מקדמי טרום-ערעורי" שעניינו בשאלה מהו המתווה הדיוני שלפיו צריך לברר את הערעור, והאם הסוגיות המשפטיות שעלו בערעור מצדיקות הגשת סיכומים.

התוצאה היא כי הבקשות לשינוי המתווה הדיוני בהליכים שבכותרת נדחות.

לטענת המערערות, במקרים שבהם נערך הדיון בעירעור בדרך של הגשת סיכומים בכתב, ניתנת למערער זכות להגיש סיכומי תשובה לסיכומי המשיב, במסגרתם זכאי המערער להתייחס בפעם הראשונה לטיעוני המשיב.

לבסוף נטען כי בתשובות המשיבות לערעור הועלו טענות לא-נכונות, ולכן יש לאפשר למערערות להשיב להן, וכי מתן זכות תגובה למערערות יאפשר להן להציג לבית המשפט משנה סדורה של טיעוני הצדדים.

...

לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

בענייננו, לא שוכנעתי כי המערערות הצביעו על טעמים המצדיקים חריגה מהמתווה הדיוני הקבוע בתקנה 140(א) לתקנות, ומהמתווה הדיוני שנקבע בהחלטתי מיום 31.7.2022.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנתבע הגיש בקשה להתיר לו להגיש תגובה לסיכומי התשובה מטעם התובע, וכבר בבקשה הוא העלה תמצית תגובתו לטענות התובע בדבר החריגה מהנטען בכתב ההגנה, וציין כי העלאת טענה משפטית אינה מהוה הרחבת חזית ואף הפנה לפסק דין של ביהמ"ש העליון.

ואכן, תביעות לשון הרע סולקו על הסף לאור ההגנה שבסעיף 13 לחוק, וסעיף 13(5) באופן ספציפי [ראו, למשל, ע"א 6356/99 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו(5) 254 (2002); רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס (14.10.2020); ע"א (מחוזי מרכז) 51978-07-21 אולגה צ'ורני נ' סיגל גולדפרב (31.05.2022); רע"א (מחוזי ת"א) 23371-11-21 יחיאל לוי נ' עו"ד דני אורדן (20.01.2022), פסקה 9; ע"א (מחוזי מרכז) 35538-04-19 עו"ד עדי לוי פילוסוף נ' עו"ד שחר דור (11.06.2020) שבקשת רשות ערעור שהוגשה עליו נדחתה – רע"א 4734/20 עדי לוי פילוסוף נ' שחר דור (4.8.2020); ת"א (שלום י-ם) 17496-02-22 אביר קארה נ' רחמים בן יהודה (08.05.2022), פסקה 14], וכפי שצוין ב-ע"א (מחוזי ת"א) 76468-01-19 משה דבוש נ' עורך דין נדב עשהאל (27.01.2020): "ניתן לדחות תביעה על הסף במקרים החוסים תחת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע" (שם, פסקה 22).

בבחינת למעלה מהדרוש אציין כי היה צריך להעלות את הטענה כי מדובר בפירסום מותר על פי סעיף 13(5) לחוק בחלק השני של כתב ההגנה גם כחלק מה"טיעונים לעניין הסעד המבוקש" כאמור בתקנה 13(3) לתקנות סד"א, שכן ניתן לסווג טענת הגנה כאמור כחלק מאותם טיעונים לעניין הסעד שמטרתם "לנסות לשכנע את בית המשפט שהתובע אינו זכאי לקבל ממנו את הסעד המבוקש על ידו" (רוזן־צבי, בעמ' 151).

...

מאחר שבמקרה שלנו הטענה כלל לא הועלתה על ידי הנתבע במסגרת כתב הגנתו, אלא ולראשונה במסגרת סיכומיו, אזי דינה להידחות כבר מטעם זה מבלי שיש צורך לדון בה לגופה.

סיכום התוצאה אשר על כן, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב בזאת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של-6,000 ₪.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של-1,500 ₪ (בשים לב לסכום שנפסק בסופו של יום לעומת הסכום שנתבע), וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של-2,500 ₪.