זכות תביעה של משפחת המנוח

באותו מקרה הייתה היתנהגות של משרד הבטחון, לאורך שנים, שבאה לידי ביטוי במקרים שונים של הכרה במשפחות של נפטרים כזכאים לפנים משורת הדין לתגמולים מכוח חוקי התגמולים.

בעיניין זה הן מפנות לפרשת לוי שבה נדחתה תביעת מישפחת המנוח כלפי המפקח על הביטוח תוך שנקבע כי מדובר בענייניים בעלי אופי חברתי, פוליטי או כלכלי שבהם יש לרשות שיקול דעת רחב ובית משפט לא ייטה להתערב בו (סעיף 29 לפסק הדין).

...

על כן, ברוח ההלכה בפרשת לוי, גם אם אני סבורה כי אופניים חשמליים הם כלי רכב מנועי כהגדרתם בחוק ואף אם אני סבורה כי היה נכון להגביל את השימוש בהם לגילאים שבהם ניתן לקבל רישיון נהיגה על אופנוע ואזי לחייב ברישוי, רישום וביטוח חובה, אין בכך כדי להצדיק במקרה זה הטלת אחריות על המדינה.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעים כי התנהלות הגורמים במשרד התחבורה והמפקח על הביטוח עולה כדי חוסר סבירות קיצונית שתביא להטלת אחריות.

סוף דבר מכל דבריי שלעיל באתי לידי מסקנה כי דין התביעה כנגד המדינה מכוח פקודת הנזיקין להידחות.

לדבריהם, מאז הרצח חלה הידרדרות משמעותית בתפקודה של המשפחה כולה, בכל מישורי החיים.

בנוסף, לתלויים עומדת הזכות לתבוע בגין אבדן התמיכה והשירותים, הנובע מתלותם המשפחתית במנוח (סעיפים 78 – 80 לפקודת הנזיקין).

...

בנסיבות אלה, לא הונחה תשתית מספקת לפסיקת פיצויים בגין הפסד שירותי בת. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לפיצות את התובעים בסכומים הבאים: אבדן כושר השתכרות לעבר: 348,024 ₪.

זאת ועוד, בהתאם לראיות שהוצגו גם בהליך ההצהרתי הקודם, התעודה הנדרשת על פי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים הוציאו הנתבעת או מי מהם רק בשנת 2000, וגם בה לא הובהר מדוע רק בשנת 2000 סבר האפוטרופוס כי המנוח היה נפקד והיה צורך בהוצאת התעודה רק אז. שהרי קיומו של מכתב המושל וקיומן של תביעות המנוח לרשות משנת 1959 כבר היו בידיעת הנתבעות זמן רב לפני כן, ואלו ידעו שהמנוח טוען לזכויות במקרקעין נשוא הליך זה. פסק הדין שניתן בהליך ההצהרתי הקודם דחה את הטענה לקיומה של הגנה לרשות בהתאם לסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, הקובע כשרות עיסקאות שנעשו בתום לב בנכס שהאפוטרופוס חשב שהוא נכס נפקד במועד העסקה, ואלו לא היו כאלה.

עוד יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי במקרה דנן יש להחיל על המקרקעין ועל העסקה שנעשתה בהם את הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, משום שמדובר במקרקעין בייעוד חקלאי בהם לא התגוררו המנוח ומשפחתו, ואותם לא עיבדו, ואפילו התובע העיד ביושרו כי כלל לא ידע עד שנת 2015 כי למנוח היו זכויות במקרקעין אלו.

...

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע בקשר למסמכים משנת 1959 שהגישו הנתבעות ללא כל קושי בהליך זה ולא הוגשו בהליך ההצהרתי הקודם.

לאור כל האמור לעיל, משלא מצאתי כי היה חוסר תום לב מצד התובע, ומשהנתבעות לא הוכיחו כי התנאים לשיהוי מתקיימים בענייננו, נדחית טענת השיהוי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה וקובעת כי: א. המנוח לא היה נפקד כמשמעות הגדרה זו בחוק נכסי נפקדים וכאמור גם בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם.

בתגובתם, טענו התובעים כי פרט להודעה על מות המנוח לא קיבלו מהמדינה מידע נוסף באשר לנסיבות הארוע "במהלך חודשים רבים, כל המידע שניתן למשפחת המנוח היה, שהוא נהרג כתוצא מירייה בגבו וזו ככל הנראה נורתה ממרחק. כמו כן, נתקבל מידע אודו כך שהמנוח נרדף על-ידי רכב של חברת איתוראן, היתנגש עם רכב כלשהוא בתחנת היסעים באיזור התאונה ושתוך כדי המרדף ובמנוסתו הרגלית, נורה על-ידי חיילי צה"ל. הא ותו לא" (ס' 4 לתגובת התובעים).

מדובר בעזבון מנוח שנהרג מירי, כאשר מאבטח של חברת איתורן דלק אחריו והמנוח האיץ את מהירות נסיעתו עד שהגיע למחסום צה"ל שסברו כי הוא מחבל וירו לעברו (ביחד עם המאבטח) תוך שהוא קובע: "מקובלת עלינו עמדת בית משפט קמא לפיה הוראת ההתיישנות המעוגנת בסעיף 5א(ג) לחוק גוברת על הוראות כלליות שבחוק ההתיישנות, הן לפי תכליתו של החוק ולשונו ולפיכך חלה הוראת ההתיישנות הספציפית כלפי המדינה ודינה של התביעה כלפי המדינה להדחות" יצוין, כי כפי שפירטה הנתבעת, כך נקבע בפסיקה באופן עיקבי.

הנתבעת לא הודתה בשום שלב בקיומה של "זכות" אותה תובעים התובעים כעת (ר' ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, 1.4.96) ולא ניתן להלום כי כל אימת שננקטים צעדים פיקודיים יש בכך כדי להוות הודאה בזכות תביעה והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים מסרו מידע ונתונים אך לא הכירו בזכות התובעים לפצוי כלשהוא בגין הריגת המנוח.

...

טענות התובעים כי יש להחיל את סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות – נדחות.

משכך ולאור כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

בתשובתה עתרה הנתבעת להוצאות לאור תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, ואני מורה כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת 1 בסך של 1,500 ₪.

אלא שעיון בסיכומי קרנית מעלה כי הלכה למעשה לא נטושה כל מחלוקת בין הצדדים לעניין זה, וכי גם אם במהלך נהולה של התביעה קרנית החזיקה בעמדה כי קיצבאות השארים המותרות בנכוי צריכות להיות מחושבות רק עד לתום תוחלת חייו של המנוח ולא של האלמנה, הרי שבמסגרת סיכומיה חזרה בה קרנית מטענה משפטית זו. הלכה למעשה, בפני בית המשפט שדן בתביעת העזבון טענה קרנית כי יש מקום לבצע ניכוי מלא של כלל קיצבאות השארים עד תום תוחלת חיי האלמנה ולא עד תום תוחלת חיי המנוח.

ראו את האמור ברע"א 1757-20 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 17.5.2020), ראו בעמ' 6 לפסק הדין: "בבסיס הבקשה עומדת קונספציה מוטעית לפיה תביעת המל"ל שקולה לתביעתו של הניזוק. אכן, המל"ל ניכנס לנעליו של הניזוק, אך זכות השבוב של המל"ל היא ex lege, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [...] "התעשרותו" כביכול של המל"ל היא על פי דין, כך שאין מדובר בהתעשרות שלא כדין.

] מאחר שהראציונל הנזיקי של השבת המצב לקדמותו אינו עומד בבסיס השבוב הסטאטוטורי, אלא הראציונאל של השבת סכומים ששולמו או ישולמו, ממילא אין לקזז או להביא בחשבון את "החסכון" שניגרם לקופת המל"ל (במקרה דנן, נחסכו תגמולים ששולמו למנוח על פי פרק החוק שעניינו קיצבאות נכות מעבודה, ומנגד, שולמו וישולמו תגמולים למשפחת המנוח על פי פרק החוק שעניינו קיצבאות שארים).

...

הנה כי כן - אני סבורה כי פסיקת בית המשפט העליון הייתה עקבית בהבהירה כי אחד העקרונות החשובים במשולש המזיק-ניזוק-מיטיב הינו מניעת חיובו של המזיק בכפל פיצוי.

אלא שסבורני כי בהשוואת מעמדו של המזיק אל מול מעמדו של המל"ל, ובנסיבות המקרה דנן, תוצאה זו הינה סבירה והגיונית יותר.

יוער לעניין זה כי אמנם עיקרו של פסק הדין עסק בסוגיות ספציפיות למחלוקת בין הצדדים הנוגעות ליכולתו של המל"ל לחזור למזיק בגין שיפוי שניתן לאלמנה עבור גמלת שיקום לימודים, אולם הדברים הכתובים בפסק הדין מתייחסים גם לעקרון הכללי לפיו אין לחייב את המזיק לשלם מעבר לנזק שגרם לניזוק, כפי שנכתב על ידי כב' השופט שנלר בהמשך פסק הדין שלעיל: "אכן, כפי שגם נקבע בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2018) (להלן: עניין פלונית) מפי כב' השופט עמית, באותו מקרה אכן לא נשמר האיזון אך הצד "החסר" היה המל"ל וכשאכן הניזוקה שם קיבלה מעבר לניזקה אולם בית המשפט מצא זאת לנכון מאשר מצב בו ייגרע מחלקו של הניזוק.