זכות שימוע לעובד שגנב ממעסיקו

שימוע לא כדין כידוע, במסגרת בחינת הדרך בה פוטר העובד, נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין, ובכלל זאת אם נערך לעובד שימוע במסגרתו ניתנה לו זכות הטיעון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה (עע (ארצי) 43366-02-14 צ'רלי אוחנה - איגוד ערים איזור באר- שבע (שירותי כבאות)(מיום 14.1.2018)(להלן- עניין אוחנה).

עבודתו של עובד כרוכה, כימעט תמיד, בטיפול ברכוש של המעסיק וחובת הנאמנות הבסיסית שלו מחייבת לטפל ברכוש זה בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעבידו או גניבת רכוש זה, מהוים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פצויי פיטורים.

...

אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו למסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל.

סוף דבר אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪.

השאלות השנויות במחלוקת על מנת לעשות סדר בכל השאלות השנויות במחלוקת נפרט להלן את השאלות העומדות בפנינו להכרעה: א) האם התובעת גנבה מוצרים מהנתבעים? ב) האם התובעת פוטרה שלא כדין (אי עריכת שימוע כדין)? ג) זכאות התובעת לפצוי פיטורים? ד) זכאות התובעת לפצוי בגין לשון הרע? ה) זכאות התובעת לפצוי בגין היתעמרות (עוגמת נפש)? ו) זכאות התובעת לזכויות הכספיות הנוספות (פנסיה, הוצאות נסיעה, הודעה מוקדמת) ז) האם יש מקום לחייב את הנתבע 1 באופן אישי (הרמת מסך) נציין כבר עתה, כי לאחר שעיינו בכובד ראש בכל המסמכים שהוגשו לתיק, לרבות סיכומי הצדדים ושמיעת כל העדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעת להתקבל בחלקו.

התובעת זכאית לסכומים הבאים שישולמו בתוך 30 ימים: א) פיצוי פיטורים בסך 3,379 ₪ ב) הודעה מוקדמת בסך 3,888 ₪ ג) החזר קזוז הודעה מוקדמת בסך 3,888 ₪ ד) הפרשות פנסיוניות (תגמולי מעסיק) בסך 894 ₪ ה) פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪ ו) פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 10,000 ₪ ז) פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 15,000 ₪.

...

בענייננו, אין בכתב התביעה תשתית עובדתית המפרטת את הסיבה להרמת מסך ההתאגדות וממילא לא מצאנו כי יש להרים מסך בין הנתבע 1 לנתבעת 2.

סוף דבר: תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעים בפיצוי הלנה, בין היתר לנוכח העובדה כי הנתבעת 2 כבר חוייבה בפסק הדין בפיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין וניתן להסתפק בכך.

מזכות זו נגזרת חובתו של מעסיק גם במיגזר הפרטי לקיים שימוע לעובד טרם שמתקבלת החלטה על פיטוריו.

ממכלול הראיות עולה שלמרות השיחה הטלפונית המקדימה בין התובע לבין אבישי, העידר השימוע מנע מהתובע להציג את טענותיו באופן סדור ולשכנע את אבישי שלא גנב את הפריטים מהחנות וכי השקית בה אוחסנו הפריטים אותרה בתוך החנות.

...

על יסוד האמור לעיל, בשים לב שמחד גיסא הוכח שאבישי פרסם שהתובע גנב חלקים מהחנות, פרסום שיש בו כדי להכתים את שמו טוב של התובע ולהטיל ספק ביושרו ובאמינותו של התובע ומאידך גיסא, הפרסום היה מוגבל לנתבעים 4-8 ולצוות החנות שעבד באותו היום, אנו מחייבים את הנתבעים 4-8 בפיצוי התובע בסך 25,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

[112: ] סוף דבר – התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית במלואה.

התובע ישלם לנתבע 3 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

וכך נאמר (סעיף 60 לפסק הדין): "הכלל הוא כי מעסיק המוציא הוצאות לחוקר פרטי על מנת להוכיח מעשי גניבה, ואלה אכן הוכחו זכאי להחזר כספי של הוצאות החוקר. אלה הוצאו בעקבות הפרת האמונים של העובד ומהוים חלק מנזקיה של החברה.

בנסיבות העניין המיוחדות - והגם שאין מחלוקת על חשיבות זכות השימוע בכלל, ובנסיבות בהן עובד מואשם בגניבה בפרט - לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית הדין האיזורי שלא לחייב את החברה בתשלום פיצוי בגין פגם בהליך הפיטורים.

...

ביום 23.4.19 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה "לאחר עיון בתצהירי התובע מסקנתי הינה כי התובע קיים את ההחלטה מיום 7.8.18". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 62403-05-19), אשר נדחתה נוכח אופיה הדיוני של ההחלטה, תוך שבית הדין הארצי הוסיף כי "בית הדין האזורי ממילא לא דחה את טענות המבקשת לגופן אלא הבהיר כי היא רשאית לחקור את התובע על התצהיר המתייחס לחשבון הסגור, וכי ההשלכות והמסקנות יפורטו במסגרת פסק הדין. משכך, כל טענות המבקשת שמורות לה...". ביני לביני, הוגשו תצהירי עדות ראשית.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

(ז) סוף דבר ערעור העובד והחברה מתקבלים בחלקם כמפורט להלן: ערעור העובד – נדחה למעט הערעור כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 40,000 ₪.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

המסגרת הנורמאטיבית הלכה פסקה וידועה היא כי זכות השימוע היא מעין זכות יסוד , כפי שנפסק על ידי כב' השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ': "זכות השימוע טרם פיטורין הוכרה במשפט העבודה הישראלי הן במיגזר הצבורי והן במיגזר הפרטי. "זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הצבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי"..

בהמשך השיחה מדברים הצדדים על שכר התובע כאשר התובע מלין על כך שלא קיבל זכויותיו, ואבי עומד על כך שהנתבעת העבירה לו תשלומים בגין כך. רק בשלב זה אבי מעלה בפני התובע את רצונו כי הוא יעבור פוליגראף, וכי התובע סרב לעשות כן. התובע שואל אותו: "אתה חושב עלי שאני גנב?", ובתגובה אבי השיב "אני לא יודע אני לא יודע". אבי לא הציג בפני התובע ראיות או הוכחות לכך שהוא גנב ציוד מהחברה, ואך הלין על כך שהוא מסרב לבצע בדיקת פוליגראף כמו יתר עובדי הנתבעת.

...

טענות אלו של הנתבעת לא נתמכו ולו בראשית ראייה ומובן כי במצב דברים זה אין בידינו לקבל את טענות הקיזוז שהובאו בפנינו אשר דומה כי נטענו בעלמא.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 2,500 ₪.