זכות קדימה ביציאה מחנייה לפי חוקי התעבורה

בעקבות אותה תאונה הוגש נגד הנתבע 1 כתב אישום בבית משפט לתעבורה בנצרת, המייחס לו עבירות של סטייה מנתיב נסיעה בנסיבות מחמירות, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, נהיגה בחוסר זהירות , היתנהגות הגורמת לנזק ולחבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה (ת"ע 10280-12-18 מדינת ישראל נ' ראובן יוסף גול).

בית המשפט לתעבורה הרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום, בין היתר, לאחר שהוכח שם, כי הנתבע לא הסתכל לכיוון התנועה ממול בזמן שפנה שמאלה: "מעדותו של הנאשם (הנתבע תוספת שלי י"ו) ודבריו שנשמעו בסירטון עולה בבירור כי הוא לא הסתכל לכיוון התנועה ממול, וכי מבטו היה מופנה אך ורק לעבר החניה בצד שמאל" וזאת למרות ששדה הראיה היה פתוח יחסית: " (ו)קביעת הבוחן כי הנפגע היה בשדה הראייה של הנאשם במשך כשמונה דקות, כי הנאשם לא הצליח למסור הסבר מדוע לא הבחין באופנוע". בעיניין זה בית משפט אימץ את מסקנות בוחן התנועה.

לא ניתן להיתעלם מכך שמצד ימין לנתיב נסיעתו של התובע, היו מספר מפרצי חנייה, כך שממילא היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו שמא אחד מהרכבים החונים היה יוצא מהחנייה בנסיעה לאחור.

אדון להלן בראשי הנזק השונים: כאב וסבל - נזק לא ממוני בהתאם להלכה הפסוקה, סכומי הפצוי בגין כאב וסבל ונזק ללא ממוני שחלים בתביעות לפי חוק הפלת"ד אינם חלים בתביעות המתינהלות לפי פקדת הנזיקין ואינן מוגבלות בתקרות הקבועות בחוק הפלת"ד, גם כאשר עסקינן באירוע שבמהותו מהוה תאונת דרכים (ככל שהיה לתובע כסוי בטוחי).

...

לסיכום, מצאתי לפסוק לטובת התובע הפסד שכר לעבר בסכום של 85,000 ₪.

לאור כל האמור התובע לא הוכיח כי הוא נדרש לבצע התאמות דיור או להחליף את דירתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה – כאשר גם שיעור הנכות האורתופדית 24%, וטיב הפגימה אין בהם די כדי לבסס הטענה.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 80,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר לעתיד 20,000 ₪ סה"כ נזק 620,625 ₪ ניכוי אשם תורם בשיעור 30% 186,187 - ניכוי תשלומים תכופים 25,000 ₪ - סה"כ 409,438 ₪ (במעוגל) התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 409,438 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 95,808 ₪, והחזר אגרת תביעה.

לפתע, נהג התובעת החל לצאת מחניה ככל הנראה לצורך ביצוע פניית פרסה, ללא מתן זכות קדימה והיתנגש בקטנוע.

גם נקבל גרסת עד התובעת לפיה הבחין מרחוק באוטובוס ויצא מהחניה וכי ככל הנראה האופנוע עקף את האוטובוס, הרי שהיה על עד התובעת להמשיך להסתכל ימין ושמאל בעת צאתו אל הכביש בהתאם לפקודת התעבורה.

...

יחד עם זאת, אני סבורה שיש להשית אשם תורם על הנתבע.

לאור כל האמור, סבורה אני שבמקרה הספציפי דנן, בניגוד ליתר המקרים אשר באים בפני, דווקא הערכת המחיר מהמוסך היא האותנטית ביותר ומייצגת נאמנה את נזקיו של הנתבע מהתאונה.

לאור כל האמור, התביעה העיקרית נדחית.

זאת היתה ההצהרה הסובייקטיבית המפורשת של מחוקק המשנה, כשבדברי ההסבר לתקנות החדשות הודגש במפורש: "יודגש, כי ההמנעות מלכלול בתקנות החדשות תקנה כזו או אחרת הקבועה בתקנות הקודמות, אין משמעותה בהכרח ביטול ההסדר, אלא כאמור לעיל, עשויה להיות תוצאה של פישוט ההסדרים הדיוניים והמנעות מניסוח קזואיסטי המאופיין בתתי סעיפים". הערה שניה לגבי המסקנה לפיה גם כיום קיימת חובה לציין את החיקוק שלפי הנטען הופר קשורה להסבר הבסיסי כי אין לצפות כי נתבע הנערך לדיון ובית המשפט יפשפשו בכל ספר החוקים.

לרקע גרסת התובעת, אפנה לסימן ט' לתקנות התעבורה העוסק בזכות קדימה, ולסעיף 64(ב)(2), החל על נהג רכב היוצא ממקום חניה, כשהוא עומד להכנס לדרך או לחצותה.

השוו - כב' השופט אור בע"פ 10332/03  בלייכר נ' מדינת ישראל (פורסם 25.03.2004) המרחיב את חובת מתן זכות קדימה אף לנהגים רשלנים העוברים על חוקי התעבורה- הבאים מנגד‏‏; וכן כב' השופט אנושי בת"ד (תעבורה מרכז) 9415-12-10 מדינת ישראל נ' גולן לוי (פורסם 11.12.2011)‏‏.

...

מבוא 1 הרקע העובדתי שאינו במחלוקת 2 תמצית הטענות העיקריות 2 הראיות 2 סקירת תמצית העדויות 2 ההכרעה 4 הנימוקים להכרעה: 4 ו(1) הפן העובדתי - 4 ו(2) הפן המשפטי הדיוני – על הניסוח ועל החובה לכתוב את החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה 5 ו(3)הפן הראייתי 6 ו(4) הפן המשפטי המהותי – הכללי לצורך בחינת האחריות: 7 ז.מן הכלל אל הפרט - 8 ז(1) האשם העיקרי הוא על הנתבע שנסע לאחור בטנדר ביציאה מהחניה הפנימית 8 ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית 11 הנזק 11 סוף דבר 11 מבוא תביעה לפיצוי עקב נזק רכוש לרכב שנגרם בתאונת דרכים, הממחישה ומחדדת מצב של"אסימטריה" בין שני כלי רכב שנסעו אחורנית.

יוער כי הואיל ומעבר לתנועת כלי רכב מובהקים, מנעד המשתמשים בדרך כולל, לא אחת, תנועת הולכי רגל בגילאים שונים, ותנועת אמצעים אחרים, מגוונים ולעיתים זריזים כמו אופניים ואופניים חשמליים, קורקינטים וכיוצ"ב. לצורך המסקנה בתיק זה די בכך שנפוצה תנועת כלי רכב בנסיעה אחרונית גם בכביש חד סטרי .

ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית כאמור שוכנעתי שהתובעת לא נכנסה ברחוב חד סטרי בניגוד לכיוון התנועה, אולם היא נסעה לאחור כדי להיכנס לחניה, ובעת פעולה זאת היה עליה כמובן להתנהל לפי תקנה 45(א) על מבחניה ושלביה השונים, החל ממבחן הצורך, דרך מבחן אמצעי הזהירות שיש לנקוט.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

בכתב האישום הואשם נתבע 3 בנהיגה רשלנית, היתנהגות הגורמת נזק, אי מתן זכות קדימה במעגל, עבירה שגרמה לחבלה של ממש.

קרנית מתבססת על טענתה, שהרכב הפוגע חנה בחניה אסורה והיווה סיכון תעבורתי ועל הגדרת "תאונת דרכים" בחוק, "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים...וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". "החניה במקום אסור, לפי החוק, כך נראה, היא חניה שיש בה סיכון תחבורתי" (א.ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמוד 158).

לאחר שמיעת הראיות, ניתן לקבוע שהרכב הפוגע חנה מחוץ למעגל התנועה, בסמוך למדרכה של כביש היוצא ממעגל התנועה, ליד ברז מים (גמל מים).

...

באשר לטענת הנתבעת שהרכב הפוגע חנה ליד אבני שפה "אדום – לבן", אני סבורה שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה בקשר לטענה זו ולא הובאה ראיה המצביעה על כך. אבני השפה בתמונות שהוגשו לא מצביעות על אבני שפה "אדום – לבן". 19.

מכאן, שאני מקבלת את התביעה כנגדם, כמבוקש בסיכומי התובע, ומחייבת אותם בפיצוי התובע ביחד ולחוד עם קרנית.

נוכח המסקנה שהתקבלה לעיל, שרכב הבן שימש כזירה בלבד והוא לא רכב מעורב בתאונה, אני דוחה את ההודעה שנשלחה לבן.

אני מורה על הגשת תחשיבי נזק באופן הבא: מטעם התובע עד ליום 30/4/22 ומטעם קרנית עד ליום 25/5/22.

בכתב ההגנה נטען כי רכב התובעת יצא מחניה ללא מתן זכות קדימה כדין במהירות ותוך התפרצות לנתיב הנסיעה של רכב הנתבעת, חסם את דרכו של רכב הנתבעת וגרם לקרות התאונה.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת גב' בטחיש לפיה התאונה ארעה עת הייתה בירידה בכביש ומר מוסלם היה ביציאה מחניית ביתו בנגוד לתקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעת כי נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית.

...

" בנוסף לכל האמור לעיל, מר מוסלם, למרות שהעיד שיש לו מצלמה בבית, לא הוצג צילום או סרט וידאו מיום התאונה ללא כל הסבר סביר, ובעניין זה הלכה פסוקה היא הימנעות התובעת מהבאת ראיה רלבנטית, כאשר הנטל להוכחת התביעה רובץ לפתחה, מקימה לחובתה חזקה שאילו הובאה אותה ראיה היא הייתה פועלת לחובתה ( י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (2009) בעמ' 1891 ; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' , פ"ד מה (4), 651, בעמ' 658 ה'-ז').

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת גב' בטחיש לפיה התאונה אירעה עת הייתה בירידה בכביש ומר מוסלם היה ביציאה מחניית ביתו בניגוד לתקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעת כי נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.